טובה מיולר-אורן נולדה בשנת 1929 בעיירה חוסט אז
חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום עיר באוקראינה. בת למשפחה אמידה שהיו יהודים
בביתם וגויים בצאתם.
בשלהי שנת 1940 פלשו הגרמנים לעיירה. שכנים וחברים עזרו למשפחתה
להימלט וכך במשך שנתיים נסו. מכפר לכפר נדדו אחר דרכים להשיג גבול, לצאת את הארץ.
עד אשר נתפסו. טובה הובאה אל מחנה הריכוז טרזינשטאט. מחנה לדוגמא אותו "שמרו"
הנאצים לסיורי לצלב האדום ככסות למעשי האימה שביצעו.
לילה אחד התעוררו במחנה
טריזנשטאט מרעש מנוע נובח. מן החלון ראו ילדים עולים על משאיות. הן הסתכלו אל
חדריהם פנימה וספרו את הצללים, היו שמונה. חסרו שניים. מעולם לא שאלו לאן הלכו.
ככה זה היה - ילדים עזבו וילדים באו ואז הלילה לקחת אותם. זה היה דרכו של עולם
החדש. גם אותן לקחו.
יומיים נמשך המסע – ללא אוכל וללא מים. וביום השלישי מן המזרח קמה
שמש יום חדש ושילחה את קרניה הזעירות מבעד לקרשי הרכבת. זרקור ראשון בהצגה מבעיתה.
שרועה על רצפת הקרון, צחנת הגופות מאיימת להורגה – שומעת את קולות
המוות ומקשיבה ללחש קינות האבל – אירנה לא קמה. היה לה מקום משלה והיא לא התכוונה
לוותר עליו. לבסוף כשהדלתות נפתחו, ויתרה לבל תידרס.
על בטון התחנה עמדו הנאצים - נדמה
היה שעיניהם מתעכבות על כל אחד מן היורדים. מגפייהם השחורים, האלות שבידיהם
וכלביהם הנאמנים רובצים לצידם -הלכו אימה על המובלים.
נשמעו יריות, איש לא הסתכל אל עבר הנופלים.
סלקציה ראשונה תמה. הילדים אל הלאגר. תופסים בזריזות את הדרגשים והילדות הנערים והנערות צעדו אל הפנויים.
אושוויץ-בירקנאו – 1944
"אכטונג!" הן צעדו. "אכטונג" הן עצרו ליד
הלאגר. "אכטונג" הן נכנסו אליו.
מתוך החושך הן ראו אחת את השנייה. רזות, וחיוורות, עיניהן יוקדות
זעם אך עדיין זקופה מול הרוע הבא.
קבוצות. אותנו לקחו קבוצה אחת. את כל התאומים שהיו הם לקחו אותם
ללאגר ארבע.
מי שהיה קצת חלש, רזה, לא הלך טוב. לקחו אותו.
אני הייתי בביתן 8 .
הגענו לבלוק. אז אמרנו מה האש שאנחנו רואים מכל הצדדים?
הייתה שריפה גדולה אש, להבות. אז אמרו לנו בלי בושה, בלי שום דבר, "שם
שורפים את ההורים שלכם". ברגע שבאים טרנספורטים – וזהו, וזה סוף הסיפור.
ביום אחד מוקדם בבוקר אולי לילה היו צעקות איומות, באושוויץ. צעקו
בצורה זוועתית. שאלו מה זה? מי זה צועק כל כך? ומתברר שבאותו הלילה שרפו את כל
הצוענים שהיו שם. אספו אותם והם כבר היו...
בלילה אחד נשארנו יתומים. נשארנו בלי משפחה. בלי מכירים בלי אף
אחד. את כולם סילקו. אני זוכרת - שהיה זה היום, את התחושה שאני צריכה למות. הרגו את
ההורים שלי את כולם,
בלילה זה היה נורא מפחיד. כל הדברים עשו בלילה. זה מפחיד. היינו
רעבים. נורא רעבים. בגלל זה אני אומרת שבן אדם יכול לא לאכול הרבה ימים והוא חי..כן
והוא חי.
מקבלים מעט אוכל בערב. אז
בערב אכלנו חצי מהלחם והחצי השני השארנו למחרת שיהיה לנו עד הערב.
אני לא יודעת איך עשיתי את זה, הייתי גונבת תפוח אדמה שקו מהמטבח
במחנה הריכוז..
מקור וקרדיט : אתר האינטרנט של תכנית הקשר הרב-דורי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה