"נולדתי בסוצ'בה וחייתי כמעט 40 שנה
בבית הורי, ברחוב הראשי של העיר.
אמי
ארנה נולדה בכפר מיטוקול דרגומירני (Mitocul Dragomirnei), שם היה לסבים - יעטי ויוסף הרמן - חווה ובה שדה. הם היו אנשים
נחמדים ומכובדים מאוד, והרבה שנים מאוחר יותר באו אנשים לחפש אותי במרפאה שבה
עבדתי לא לטיפולים אלא רק משום ששמעו שאני נכדה של יוסף הרמן.
אבי
לאון איציק נולד בסוצ'בה והיה הילד התשיעי מתוך 10 של רוזה ומוזס איציק. הוא למד
בפקולטה לרפואת שיניים בווינה ובזמן מלחמת העולם הראשונה, בהיותו סטודנט, עבד בבית
חולים צבאי כחובש תחת אש. לימים נשא לאישה את אמי ופתח מרפאת שיניים ברחוב הראשי
בסוצ'בה.
אחרי
תקופה יחסית שקטה ושלווה בין שתי המלחמות באו הגזירות שבשיאן הגירוש לטרנסניסטריה.
מטופל של אבי בעבר (קצין איטלקי) ניסה לשווא להשיג את ביטול הגירוש למשפחתנו.
נדחסנו
כולנו בקרונות משא לבהמות: הסבים מצד אימא, הורי, האחות המבוגרת של אמי, לוטי
ובעלה נוז'יו וגנר ואחותה הצעירה, מרטה הרמן (לימים שמטרלינג), שנאלצה להפסיק את
לימודיה בבלשנות באוניברסיטת צ'רנוביץ - ואנוכי ילדה בת שלוש.
בתחנת
הרכבת שבבורדוז'ני ביקש הצעיר גיורגה שעבד בבית סבי (וגדל שם כיתום) לעלות גם הוא
לקרון כדי לקשור את גורלו עם גורלנו ובקושי הצלחנו לשכנעו לחזור בו מכוונתו.
הגענו
אחרי נסיעה קשה וסבל רב לעיר שארגורוד וכולנו התמקמנו בדירה עזובה. הקור העז, הרעב
וטיפוס הבהרות הפילו חללים רבים. אבא כמו שאר הרופאים הלך לטפל בחולים ולפעמים
קיבל מהמקומיים תפוחי אדמה, קמח, לחם וכו'. כשחזר הביתה חיכו לו אימא, סבתא
ודודותי בפתח כדי להסיר ממנו כינים שגרמו לטיפוס הבהרות. דודתי לוטי נפטרה מטיפוס
ונקברה בשארגורוד.
מול
ביתנו, אצל משפחת אשכנזי, הסתתר במרתף לוחם מחתרת וברשותו מקלט רדיו וכך ידענו מה
מתרחש בעולם. פעם נכנסו חיילים גרמנים לדירתנו, כולנו דיברנו גרמנית ואבא אמר
שאנחנו שייכים למשטרה הרומנית שבמקום "Rumaenische
Lokalpolizei" וכך ניצלנו. יום אחד אני זוכר שדודתי
סיפרה שהגיע חייל רומני עם כסף עבור סבי שסירב לקבלו, ואז הוא זרק את הכסף דרך
החלון.
חזרנו
מטרנסניסטריה ב 10.5.1944 הייתי אז ילדה מבוהלת ומופנמת. דודי (קרול שמטרלינג),
שנשאר בצ'רנוביץ, חיכה לנו ועזר לנו מאוד, לאחר חודשיים הגענו לסוצ'בה. אבא התחיל
לעבוד במרפאה הפרטית שלו ולאחר מכן בפוליקליניקה המקומית.
אני
סיימתי את לימודי בתיכון, אחר כך עברתי ללמוד רפואה ועבדתי 26 שנים כרופאה
בסוצ'בה. לישראל הגענו בשנת 1986. אבי היה בן 91 ואחרי ניתוח המותן הובא על
אלונקה, חזר לעצמו חלקית וחי עוד 5 שנים בארץ. אימא חיה עוד 10 שנים שניהם שמחו
להתאחד עם הקרובים שנשארו בחיים: מרטה שמטרלינג (מורה לאנגלית) ובן דוד ד"ר
מורי איטאנו. אני הספקתי לעבוד בארץ עד שפרשתי לגמלאות. בני ד"ר אדריאן הרר
הוא רופא שיניים.
חזרתי
פעמיים לסוצ'בה, טיילתי בסביבה, פקדתי את בית העלמין, ונזכרתי בילדותי ובעיר
ששינתה לגמרי את דמותה אבל נשארה עיר יפה ונקייה (אולי רק בעיני).
מקור
:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה