ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 6 במרץ 2022

אפרים חירם , פיחוטקה , בן 8 , המסתור בכפר הפולני מיידניביצה

 


  אחרי הפרידה הבלתי אפשרית ממשפחתי , הקורעת אותי עד היום, שהתרחשה בבית הקטן של קוחרסקי , אחרי ליל הבלהות שבו חיפשו אותנו הגרמנים בעקבות הלשנות של שכן , הרכיב קוחרסקי את אחי חיים ואותי על אופניו ועזבנו את ביתו לפני עלות השחר. ידעתי שנוסעים לחפש , בכפר פולני כלשהו , משפחה של איכרים שתהיה מוכנה לקבל את שנינו , או אחד מאיתנו , על מנת שנחיה אצלם , נוציא את הפרות למרעה , נעזור בעבודות החצר , בעבודה חקלאית בשדה ובהתאם לעונות וכדומה .

 

 האיש הטוב  הזה קוחרסקי הפולני , חזר והסביר לנו  שעלינו למעט ככל האפשר לדבר עם האיכרים המארחים שלנו ולא לגלות את הסיפור האמיתי שלנו.  לא להזכיר את הגטו , לא לבכות , לתת רק תשובות קצרות למה ששואלים בלבד. להיות חרוצים מאוד בעבודה , לא לאכול הרבה. להיזהר מאוד אפילו בשיחות עם הילדים . הם בוודאי יהיו סקרנים גדולים , ישאלו הרבה שאלות , עלינו לזכור תמיד מה סיפרנו, לא לשנות את הסיפור בכלל , גם לא ללכת מכות עם הילדים, לא לריב איתם . הוא אמר במפורש , אם  לא תעשה כל מה שדיברנו ויגלו מי אתה באמת , יסגירו אותך לגרמנים  ואולי אפילו יהרגו אותך בעצמם" . הדברים האלו הפחידו  אותי מאוד, בעיקר שלא אראה שוב את משפחתי , אבל זה מה שקוחרסקי הפולני רצה , להפחיד אותנו כדי שניזהר.

 

 היום, אחרי כל כך הרבה שנים , עדיין מפחיד אותי לחשוב איך אצליח להתמודד  ילד בן תשע לבד במשך שנתיים בין מבקשי נפשו, אם יגלו את הסוד שלו , העונש יהיה מיידי , מוות וודאי .

 קוחרסקי סיפר לכל איכר שפגשנו בדרך כי אנחנו יתומים של משפחה פולנית שלחמה במחתרת בגבורה נגד נאצים. המשפחה שלנו נהרגה  כולה בהפצצה  בוורשה, ואנחנו שני הילדים, נשארנו יתומים, אין לנו אף אחד. הם יעשו כל עבודה. מאחר שאין להם משפחה , אולי אפילו ירצו להישאר לחיות איתכם כשהמלחמה  תיגמר.

ישבתי  בצד . האיכר ואשתו  הלכו הצידה עם קוחרסקי , ודיברו ביניהם . לא שמעתי  אבל נדמה לי שהאיכר התעקש, לא רצה לקבל אותי . אשתו כנראה ריחמה  עלי , שכנעה את בעלה , ולבסוף הם הסכימו. קוחרסקי חזר אלי יחד עם בעלת המקום, מסר לה צרור קטן עם הדברים שלי , חיבק אותי בחום- ונסע לדרכו .

 

 מעכשיו קיים רק דז'ידק . ילד גדול בן שמונה. נשארתי , לראשונה בחיי, לבד לגמרי, עם אנשים זרים שראיתי לראשונה לפני פחות מחצי שעה. כל זה קרה אחרי הלילה הנורא ביותר בחיי, שסיוטים  ממנו מלווים אותי עד עצם היום הזה. ריחמתי על עצמי, אבל זכרתי שקוחרסקי אסר עלי לבכות.

הייתי אז ילד חסר אונים לחלוטין  ועצוב מאוד. בעלת הבית הפולניה הבחינה  שאינני מסוגל  להתמודד עם המצב החדש הזה . החושך ירד , לא ראיתי היכן אני נמצא. האישה הכניסה אותי לביתה שהיה מואר במנורת נפט, הושיבה אותי על שרפרף  נמוך , והביאה לי קערת מרק חם עם פרוסת לחם. , והיא הוסיפה לי קצת מרק, עדיין הרגשתי רעב , אבל לא העזתי לבקש עוד.

קיבלתי פינה קטנה ליד התנור ובחורף הרשו לי לישון על התנור. זה היה סימן שמרוצים מעבודתי. זה היה המקום הכי טוב בבית.

אחת ליומיים או שלושה , הייתי הולך ברגל לכפר שכן, כפר גדול יותר , מביא לגרמנים חלב , קראו לזה" אוצטבה" , מסירה. לפעמים הבאתי גם ביצים. בעלי הבית הפולנים שלי רטנו תמיד על הניצול של הגרמנים. אני פחדתי ממפגש הכל כך קרוב עם הגרמנים. הם שאלו ואמרו כל מיני דברים, שאתם רובם לא הבנתי. לא עניתי לאף שאלה לבד מתנועות ראש, כן, לא. האירוע היה לי מפחיד מאוד. אחרישלקחו את מה שהבאתי , דחפו אותי החוצה.

 

 עשיתי גם עבודות שונות בחצר המשק  , ניקיון , פינוי זבל מהרפת , הכנות לקראת ביקור הכומר, שהתקיים אחת לחודש בערך.  בעצם הוא היה מגיע כדי לקבל "מתנות" , תרנגולת אחת או שתיים, תפוחי אדמה , לחם וכאלה. אנחנו היינו מתכוננים  לקראת הביקור , משקיעים הרבה עבודה, שהכול יהיה נקי ויפה. התפקיד שלי היה להכין את הכניסה לבית, אספתי כל פירור מיותר. לבסוף, דקות לפני הגעתו , פיזרתי מעט חול ים צהוב על שביל הכניסה ושמרתי שאף אחד לא ידרוך על השביל עד שהכומר יעזוב אותנו .  ההתרגשות הייתה רבה, התרשמתי שהייתה אמיתית . הם היו אנשים דתיים, אבל בעיקר פחדו מישו ומהעונשים שיבואו על ראשם אם ייתפסו כשהם חוטאים בדבר קטן או גדול. לרצוח יחודים לא היה חטא.

 

עזרתי גם בעבודת השדה . כך , למשל שתלנו פקעות של תפוחי אדמה, שהיו אוכל מרכזי  שלנו.

 במרכז החצר הייתה באר מים . חבל , שאליו היה מחובר דלי, נכרך סביב בול עץ עגול. החבל היה חייב להיות חופשי לפני שזורקים אותו אל הבאר, על מנת שהדלי יגיע למים בחבטה, יתהפך ויתמלא מים . לקח לי קצת זמן ללמוד את התרגיל הזה, אבל אחר כך אהבתי אותו  והייתי מתנדב להביר דליי מים . הבאתי מים לפרות , לסוסים, לחזירים ואפילו לתרנגולות, וכמובן גם למטבח של הפולניה.  עם ילדי הכפר הייתי נפגש בשטחי המרעה עם ילדי הכפר.

 

בכל יום ראשון נהגנו ללמוד בגדי א' יפים וללכת בחבורה  לכנסייה. למדתי מהילדים להצטלב, כשעקבתי אחרי איך שהם עשו את זה.

 

מדי חודש היו מגיעים לאזור חיילים אוקראינים לבושים מדים של גרמנים . הם היו  מנסים לצוד  ארנבות . מדי פעם שמענו יריות , וידענו שהם צדו ארנבת.

 

 הם נעלו  מגפיים שחורים מיוחדים , שהלכו והתרחבו כלפי מעלהעד מתחת לברך . הרובים היו בידיהם בכוננות, והם השמיעו קולות שמחה כאשר הצליחו לצוד . אנחנו הילדים והפרות שלנו מצאנו את עצמנו תמיד בין הרגליים  שלהם . כולנו , ובמיוחד  אני , פחדנו מהם מאוד. פחדתי שיירו בפרה שלי ואולי גם בי. נהגתי לקבץ את הפרות ולהסתתר מאחוריהן. זה לא עזר , הם תמיד ראו אותי .

 

 בחורף הוטל עלי לאסוף עלים ביער  על מנת לכסות את בורות תפוחי האדמה  ולשמור עליהם מפני הכפור הנורא . התפקיד שלי היה לנסוע בעגלה  ליער , למרחק של ארבעה -חמישה קילומטרים , עם מגרפה וקלשון , לערום ערימות  של עלים , ולהעמיס על  העגלה . נהגתי להגביה את דפנות העגלה , באמצעות ענפים, לגובה של שלושה מטרים ולנסוע בחזרה לכפר כשאני יושב למעלה מעל העלים. נוסע בחזרה לכפר כשאני יושב למעלה מעל העלים.

לא רק אני נסעתי ליער להביא עלים , היו גם מבוגרים , והם בלי בושה , גנבו לי מדי פעם ערימות של עלים שהכנתי . כעסתי מאוד, אבל ידעתי שאסור לי להתעמת איתם . מאז חדלתי להכין ערימות , גרפתי וישר העמסתי על העגלה .

 

בחצר שלנו היו מכסים את  בור תפוחי האדמה  בשכבות של עלים, כלומר , היינו  מניחים ענפים בכמה שכבות , שישמרו על העלים לבל יעופו ברוח. המזון נשמר היטב ולא קפא. עשיתי כמה נגלות  ביום עבודה, ובעלי הבית  היו מרוצים מאוד מעבודתי.

 

הפרידה  מהמשפחה שלי היתה לי קשה  ביותר . בלילות נהגתי לעתים קרובות לבכות בשקט ולהתגעגע. הייתי משוכנע שאיש לא שומע, עד שיום אחד  שאלה אותי בעלת הבית , " למה בכית בלילה? "  לא טוב לך אצלנו ? "  לא יכולתי לשקר  ואמרתי לה מה שהיה אסור  לי , " בכיתי כי אני מתגעגע  לאבא ואמא"  .. "אני מבינה את זה" , אמרה ולראשונה ליטפה את ראשי . נצמדתי  אליה והבכי גבר , " אתה ילד טוב , אבל הרי אתה יודע שהגרמנים הרעים האלה הפציצו והרגו את אבא ואמא , תמשיך לעבוד , תגדל , והכול יהיה בסדר" . 

היא לא ידעה שאמא שלי מגיעה  בחשאי מדי כמה חודשים לפגוש אותי . היא באה אלי ברגל , מרחק של 20 ק"מ  . נשגב מבינתי איך הצלחנו להיפגש  והכול בהסתר. לא ידעתי  מתי אמא תבוא . כשעבר זמן שלא  באה , נהגתי  להמתין לה ימים על גבי ימים, כשאני מתרץ את היעלמותה בכל דרך אפשרית, ואז מתגנב בשקט אל המסתור שלנו מתחת לגשרון הקטן . שם נהגתי  לשבת שעות ולחכות  על מנת שלא אחמיץ הלילה את ההזדמנות  הכי חשובה לי בעולם , לפגוש את אמא .

הפלא הזה , הנס , שהצלחנו להיפגש , התרחש שלוש או אולי ארבע פעמים בשנתיים שהייתי בכפר הפולני מיידניביצה. כל מיפגש כזה חרות בנשמתי עד היום , כשאני כבר בן שמונים ושש.

 התחננתי  לאמא , כאשר הייתה מגיעה אלי , " קחי אותי עכשיו בחזרה, מה שיהיה עם כולם יהיה גם איתנו " , אמא בכתה , וידעתי  כמה קשה לה. בשארית כוחה  עשתה הכול על מנת  שחיים ואני נשרוד. היו לי ייסורי נפש: הנה אמא  עושה מאמץ כל כך גדול כדי לבוא ולפגוש אותי , תוך סיכון חייה, ואילו אני גורם לה לבכות ולהתייסר.  

לבסוף היינו  חייבים להיפרד . הפרידה נערכה  מתחת לגשרון , שלא יבחינו בנו ביחד. אמא הלכה , ואני הצצתי בזהירות , רואה אותה מתרחקת . מדי פעם הפנתה מבטה לאחור . נדמה לי שהיא מנגבת את עיניה.

אמא הלכה , על האדמה התחוחה שמתחת לגשרון  נשארו סימני הפסיעות שלה . בתוך זרם  של דמעות, סימנתי באבנים קטנות את הפסיעות של אמא. לשם חזרתי בכל זמן פנוי שהיה לי , לא הסרתי את  מבטי מהפסיעות האלה , שהיעו לי אז והן גם היום הדבר היקר ביותר.

 

מקור וקרדיט :

אפרים חירם , פיחוטקה , הדלקנו את אורות הבוקר , הוצאת ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2021

 

המלצת  המערכת של מיזם ילדים בשואה : ספר מרתק ביותר , מומלץ לקריאה !!

 

  ראו גם :

אפרים חירם (פיחוטקה) מפקד מחלקה בפלוגה ב'.

גדוד הצנחים

"הפעלתי מרגמות כבדות שהוצנחו במיתלה"
סיפור אישי על הצניחה במיתלה
והפעלת מרגמות כבדות לאחר הצניחה.

קישור

                                           סגן אפרים חירם (פיחוטקה) 1957





 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

"אסור היה לנו להיקשר לילדים"

    לכמה שניות הרכבת הקלה הסתירה לשומרים הנאצים את שדה הראייה • זה היה הרגע שאותו ניצלו מטפלות מעון באמסטרדם כדי להבריח ילדים לחופשי, במבצ...