מאת: פרבשטין אסתר
עד היום עסק המחקר על מחנה אושוויץ בעיקר בתפקידו המרכזי במכונת
ההשמדה הנאצית, ונוסף על כך האיר היבטים אחדים של חיי היום-יום של האסירים במחנה,
ההרכב האתני שלהם ובעלי התפקידים; מחקרים ראשוניים עוסקים בהתמודדות על שמירת צלם
האדם. במחקר נעדר היבט סוציולוגי-היסטורי על מאפיינים של קבוצות שפעלו באושוויץ,
וכן היבט הגיל של האסירים. במאמר זה אציג מקרה מבחן אחד באושוויץ שעד כה נעדר מן
המחקר – צריפים מיוחדים שהוקמו לנערים שגורשו מהונגריה. הנערים גורשו עם יהודי
המחוזות בהונגריה מחודש יוני 1944 ועד סוף הקיץ ופיתחו בצריפיהם אורח חיים ייחודי
תוך שהם נאבקים על שמירת זהותם ועל צלם האדם שבהם. בשל מיעוט המסמכים והחומר
המחקרי, רוב המחקר הזה מסתמך על פרויקט עדויות של מי ששהה בצריפים אלו ושנערך
בשיתוף גנזך "קידוש השם" בבני ברק, וכן על עדויות שניתנו במכונים שונים
קודם לכן ועל ספרות הזיכרונות של הניצולים. סיפורם של הנערים מובא גם בספר
שו"ת מקדשי השם מאת הרב צבי הירש מייזליש אשר היה אסיר באושוויץ, שמר על קשר
עם הנערים ועודד אותם. העדים שרואיינו לצורך מחקר זה חיים בקהילות שונות בעולם.
שניים מהם העידו גם במשפט אייכמן.
למחקר זה יש השפעה על ידיעותינו על המחנות באושוויץ,
ובעיקר על הערכת תגובת היהודים במחנות. גם אם מקרה מבחן זה אינו מאפיין את כל
האסירים וקשה להעריך את היקפו, הוא מייצג תופעה ייחודית שראוי שתיכלל בדיון על רוח
האדם במחנות הריכוז.
חודשים אחדים לפני גירושם מהונגריה לאושוויץ הם היו
נערים ככל בני גילם – רובם תלמידי ישיבות וגימנסיות, אחרים שוליות ומתמחים בעבודות
כפיים ובמסחר שסייעו לפרנסת המשפחה. הם נשלחו לאושוויץ-בירקנאו מקהילות שונות
בהונגריה המורחבת – "התברר לי כי כמעט ואין עיירה או יישוב בהונגריה שלא היו
מיוצגים בצריף זה", כתב חיים פרידמן.
רובם לא הכירו זה את זה עד שהצריף והמִפקדים הפגישו
ביניהם. אחרים היו בני אותה כיתה. ישראל שפיצר נשלח לצריפי הנערים עם חמישה ילדים
משארושפוטוק; יעקב יוסף וייס ומאיר טאובר הגיעו בקבוצה של עשרים וארבעה נערים
משימלוי, ואילו דוד לייטנר (דוגו) סיפר: "היינו שלושים חברים מבית הספר
היהודי בנירג'האזא, כל ילדי הכיתה. שמחנו שלפחות אנחנו יחד. היינו כולנו מגולחים
וקרחים. הס.ס. עשו אותנו מכוערים. היינו לבושים בתלבושת אחידה: בגדי פסים".
היו להם דברים משותפים: הגיל – הנאצים קבעו כי נערים
בני ארבע עשרה עד שבע עשרה יופרדו בצריפים מיוחדים, ועליהם נוספו מי שהערים עליהם,
גם אם היה בן שלוש עשרה. דרכם לאושוויץ הייתה זהה: זמן קצר בתחנת מעבר שכונתה
"גטו", ובפרק הזמן שבין חג השבועות לאמצע חודש תמוז הם הועלו בדחיסות לקרונות
הבקר עם בני המשפחה, בקווי הרכבת ששוכללו עם כיבוש הונגריה. לעתים היו יחד שבעים
איש בקרון, ארבעה דורות, נפרדים בחטף מהיקרים להם ונוצרים את המילים האחרונות של
ההורים כצוואה יקרה.
בצריפים המיוחדים שוכנו לאחר תקופת מעבר קצרה כשלושת
אלפים ילדים-נערים מהונגריה, ועליהם נוספו שארית הנערים מגטו לודז', קבוצת נערים
ממחנה המשפחות של טרזיינשטט באושוויץ, קבוצת נערים משרידי גטו קובנה ואולי עוד
קבוצה של נערים ממחנה הכפייה בסטרכוביצה שבפולין. הם היו הקבוצה הגדולה ביותר
בשארית הפלטה של הנוער היהודי במזרח אירופה. ציבור כזה של נערים לא נותר בשום
קהילה באירופה הכבושה, אך למרבה הצער, היה זה במחנה ההשמדה אושוויץ 2 בירקנאו.
הנערות שהגיעו מהונגריה שוכנו במחנה הנשים, ואף עליהן חלו אז צווים מיוחדים,
והמחקר עליהן עדיין בראשיתו.
כאמור, בהעדר מסמכים השתמשתי בעיקר בעדויות. בפרויקט
מיוחד איתרתי כשלושים מתוך מי שהיו "הנערים" – בישראל, באנטוורפן,
במנצ'סטר, בפראג, בניו יורק ובוונצואלה – וגביתי מהם עדויות או נעזרתי בזיכרונות
כתובים, חלק מהם בכתב יד. וידאתי את המידע ככל האפשר בעזרת השוואה בין העדויות,
בהקבלה למחקרים אחדים על אושוויץ ובעזרת כתביו של הרב צבי הירש מייזליש.
חיי היום-יום: המאבק על ההישרדות
לאחר זמן קצר במחנה הבידוד, בסוף חודש יולי, הועברו
רוב הנערים למחנה הצוענים E, לאחר שיושביו הובלו לתאי הגז. במחנה E התגבשו חיי הנערים בחודשי הקיץ, משם נלקחו לתאי הגז בסלקציות
הנוראות, ומשם יצאו חלק מהם בטרנספורטים לעבודות במחנות המשנה של אושוויץ או
במחנות אחרים.
בשל קרבתו של מחנה הנערים לתאי הגז, ראו הנערים את
היוצאים לדרכם האחרונה, והם חיו בצל העשן המיתמר וחשו בריחות הקשים. במגרש הכדורגל
שהיה בקצהו (זה היה כינוי המקום, אך משחקים לא התקיימו בו), נערכו הסלקציות
שיתוארו להלן.
חיי היום-יום במחנה הנערים היו שונים וחריגים מהחיים
במחנה הנשים או הגברים. הגרמנים בודדו אותם בצריפים מיוחדים שכונו בפי האסירים ה-Kinderlager – מחנה הילדים.
הצריפים היו צפופים במיוחד (בקיץ תש"ד היה אושוויץ 2 בתפוסתו המלאה ביותר,
וכאלף נערים שוכנו בצריף), ובחלק מהם הוצאו הדרגשים כדי שיהיו בהם יותר נערים. אך
נערים-ילדים אלו לא נשלחו לעבודות כפייה כמו הגברים, אלא כמו הושמו
ב"הקפאה". השמועות אמרו כי הם נועדו לעבודה ב"בית הספר
לבנאים" או שהיו מועמדים לתכנית חילופין, וההשערות נסכו בלבם תקווה.
אך היו גם מאפיינים דומים ליתר האסירים באושוויץ.
הבוקר נפתח בעמידה ממושכת במפקדים מתישים בקור ובחום, בסלקציות יום-יומיות. הרעב
נגס בהם ללא הרף. רבים נחלשו ואחרים גוועו ברעב, ומי שלא מצא לעצמו מזון נוסף,
הסתכן באיבוד שפיותו. "היינו מהבוקר עד הערב מדברים על אוכל, חולמים על אוכל
ורוצים לאכול", סיפר אוטו ברגר. כדי להפיג את הקור היו יושבים במעגל סביב מרכז דמיוני בצפיפות
ומחממים איש את רעהו, כשאחד מהם מכריז: "מאכן א אויבן" (נעשה תנור).
ההלקאות על כל עברה קטנה היו שכיחות, והפחד מפני מכות או מעמידה ממושכת היה גדול
מפחד המוות. אימת המשרפה הסמוכה והאפשרות להינצל בזכות עבודה הניעו אותם לחפש כל
דרך להשתלב בעבודה במחנה (שבו היצע העבודה היה מצומצם), ובמיוחד ניסו לצאת
מאושוויץ למחנות עבודה אחרים.
רחמיהם של יהודים במחנות הסמוכים באושוויץ (מחנה
הגברים ומחנה הנשים והנערות) נכמרו על הילדים, והם ניסו לסייע להם: "זכורים
לטוב יהודים טובים, בעלי חסד, שמעולם לא איבדו את צלמם היהודי ואת רגש הרחמנות על
אחיהם, ותוך כדי עבודתם במטבח היו פה ושם מנסים, עד כמה שהיה ביכולתם, לזרוק החוצה
שיירי אוכל וכדומה להחיות נפשות רבות", סיפר מנדל שטיינמץ. נערים מעטים זכו
להגנה אישית מאסירים פוליטיים.
בשעות הפנאי המרובות שבהם נכלאו בצריף, עסקו הילדים
בציור או במשחקים שיצרו לעצמם. "נערים אחדים ציירו על גבי שמיכות בהירות
משחקים ממשחקים שונים, כגון 'ארבע טחנות', ושיחקנו בהם ובמשחקי חברה נוספים".
היו נערים שידעו לשיר, וקולותיהם הרעידו את הנשמה. ברלה גוטמן, חבר המקהלה
במונקץ', שר ברגש רב את השיר הבט משמים וראה, כי היינו לעג וקלס בגויים. נער צנום
מפאפא כונה "הזמיר", ובשעות הערב, בעיקר בשבת אחר הצהריים, עמד על משטח
הלבנים בטבור הצריף ושר בקול צלול, וגם הגברים מהצריפים הסמוכים נקהלו לשמוע את
שירתו. בהזדמנות נדירה, כאשר עברה להקת ציפורים מעל אושוויץ, מצאו את עצמם מביטים
מעלה ושרים שיר געגועים הביתה.
באותה תקופה חיה קבוצת ילדים מטרזיינשטט במחנה
המשפחות באושוויץ שפעל מספטמבר 1943 ועד יולי 1944. לילדי טרזיינשטט הוקצה בלוק
נפרד, בלוק 31, אך הם זכו לתנאים מועדפים. גם שם התהוו חיי יום-יום של ילדים
(באופן רשמי עד גיל ארבע עשרה) שחיו בצוותא. הילדים למדו, העלו הופעות אמנותיות,
חיברו סטירות ודנו במוזיקה ובספרות ובמשמעותם לפני השואה ובמחנה. שלא כמו במחנה
הנערים שבודדו ממשפחתם, במחנה המשפחות חיו הילדים עם שרידי המשפחה, אב או אם,
ולעתים שניהם, והפעילות נעשתה בהדרכה ובהשראה של מדריכים ואנשי מקצוע מבוגרים
שהמרשים שבהם היה פרדי הירש. עם חיסול המחנה נרצחו רוב הילדים. הנותרים הועברו
לצריף הנערים באושוויץ, ובהם סיני אדלר.
להמשך
הסקירה של אסתר פרבשטיין (קישור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה