הסיוט של
חיים בר אור החל כשהיה בן 10 עם חלוקתה של פולין. העיירה שבה נולד נהרסה, הוא ברח
ליערות, סבל חרפת רעב, איבד את כל משפחתו וקבר במו ידיו את אמו ואת אחותו. בדרך לא
דרך הוא שרד את השואה ועלה לארץ ישראל. כעת הוא מספר את סיפורו לדורות הבאים, כדי שלא
נשכח
מאת: חגית הורנשטיין
“היו
לי שתי ברירות – או לשקוע בים הסוער הזה או לקחת את עצמי בידיים ולעשות הכל כדי להישאר
בחיים. אני זוכר שנשבעתי שאם אשאר בחיים וכל זה ייגמר, אני מוכרח לספר. זה הנדר
שנדרתי ושאותו אני מקיים”.
כך,
כשהוא מתנשם בכבדות, עושה מדי פעם הפסקות של כמה שניות כדי להחניק את הדמעות שצפות,
מספר חיים בר אור בן ה־89 את סיפור הישרדותו. זוהי עדות מצמררת לעוד סיפור זוועה מבית
היוצר של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. עדות שהוא מבקש להשאיר אחריו לדורות
הבאים, כדי שלא נשכח.
“נולדתי
בט”ו בשבט 1929 במזרח פולין בעיירה רוקיטנה באזור וולין למשפחת סווצ’ניק”, הוא מתחיל
את סיפורו, “אבי פייביש היה פחח, ואמי דבוסל היתה עקרת בית. היינו משפחה דתית,
והחיים התנהלו בצורה נורמלית. היינו ארבעה ילדים בבית – אחותי דובה הבכורה, אני שנולדתי
בשם חלאבנה, אחותי הניה, הניה’לה, ואחי ישראל שהיה הכי קטן. למדנו בבית ספר תרבות שהיה
בית ספר עברי. בעיירה שלנו היו בסביבות 10,000 איש, מתוכם 3,000-2,500 יהודים. כשאני
אומר שהחיים התנהלו בצורה רגילה אני מתכוון לנורמליזציה עם השכנים הנוצרים. בקיץ 1939
חולקה פולין בשל הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (הסכם שנחתם בין שר החוץ הגרמני לשר החוץ הרוסי
ערב מלחמת העולם השנייה לפרק זמן של עשר שנים, ובו סוכם על אי התקפה בין ברית המועצות
לגרמניה, ובחלקו החסוי קבע את חלוקתה של פולין בין שתי המדינות. ההסכם הופר על ידי
גרמניה הנאצית ב־1941; ח”ה), ולמחוז שלנו פלש צבא ברית המועצות שתפס את השליטה במזרח
פולין. כל מה שלמדנו בעברית בבית הספר עד אותו הזמן הפך לרוסית. התמונות של מנהיגי
הציונות הורדו, במקום לשיר את ‘התקווה’ בכל בוקר שרנו את ‘האינטרנציונל’, קופסת
קרן קיימת נעלמה. תחת המשטר הרוסי החיים השתנו מאוד. במקום עברית, אידיש ופולנית למדנו
אוקראינית. כך התנהלנו עד 22 ביוני 1941 כשהנאצים פלשו לברית המועצות. הצבא
הסובייטי נסוג תוך שבוע ימים, והעיירה היתה למעשה ללא משטר שיפקח עליה. היתה הפקרות
מוחלטת. הכפריים מהסביבה באו ושדדו מכל הבא ליד – גם מבתי היהודים וגם ממחסני המשטר
הרוסי שברח. היו גם מקרי אונס. כילד לא הבנתי מה קרה, רק אחר כך תיארתי לעצמי מה התרחש
שם”.
תוהו ובוהו
ללא מי שיפקח וינהיג שררה בעיירה אנדרלמוסיה מוחלטת. תוהו ובוהו.
הרוסים ברחו, הגרמנים עדיין לא תפסו עמדות, ורק לאחר עשרה ימים הגיעה המשטרה הגרמנית
שמינתה שוטרים אוקראינים והטילה דרישות על היהודים שעדיין נשארו. כמחציתם עזבו ביחד
עם הרוסים במנוסתם מזרחה – מי ברכבות ומי ברגל – בגלל השמועות שהגיעו מהחזית. בר
אור לא היה מודע לשמועות, אבל הוא כן זוכר שדודתו אסתר, שהיתה קומוניסטית וישבה בכלא
הפולני בלודז’, שבה לעיירה לאחר שהשתחררה וביקשה מהמשפחה להצטרף אליה לרוסיה.
“כשהגרמנים כבשו את האזור מהרוסים”, הוא משחזר, “הם שחררו את כל האסירים
מבתי הסוהר מלבד את היהודים, אבל דודה שלי התחזתה לאוקראינית וחזרה לעיירה בדרכה לרוסיה,
שם היא קיבלה תפקיד במפלגה. היא ניסתה לשכנע את המשפחה להצטרף אליה, אך הסבתא שלי
תסיה, אמא שלה, התנגדה ואמרה ‘אני מכירה את הגרמנים ממלחמת העולם הראשונה. הם אדיבים
מאוד, לא יקרה לנו שום דבר. אני זוכרת אותם, הם יותר אדיבים מהחיילים הרוסים’.
ואמא שלי אמרה ‘יש לנו פה רכוש שאספנו במשך שנים. מה, נשאיר אותו ונברח?’. הוחלט לא
לנסוע. מי שנשאר חויב להישמע לדרישות ולמסור את כל הזהב, הכסף והחפצים יקרי הערך לידי
הגרמנים. נבחר יודנראט – מועצת היהודים – שתיווך בין השלטון הנאצי לקהילה היהודית,
והוא הפך את החיים שלנו לקשים יותר ויותר ואת הדרישות לכבדות יותר ויותר. התחיל רעב
כי לא היה מה לאכול והכסף לא היה שווה שום דבר. מי שנשאר לו משהו בבית היה מחליף בגדים
או חפצים יפים תמורת אוכל מהכפריים. ככה זה נמשך עד סוף 1941, אז הטילו הגרמנים הוראה
נוספת – לקחת בעלי מקצוע יהודים לעבודת כפייה. היודנראט בחר אותם, וביניהם גם את אבי.
הפרידה היתה קשה ומרגשת מאוד. אבי אמר לי ‘אתה תשתדל להיות ראש המשפחה עכשיו’ ונסע.
בהמשך קיבלנו מכתב שממנו נודע לנו שהוא בעיר וייניצה, בונה שדה תעופה, ומאז נעלמו
עקבותיו. אפילו ביד ושם לא יודעים דבר עליו. כעבור זמן רב, כשהתעניינתי מה עלה
בגורלו, נודע לי שבעלי המקצוע נלקחו כדי לבנות שדה תעופה על מנת שאדולף היטלר יוכל
לבוא לבקר לכשהגרמנים יכבשו את ברית המועצות”.
המבוגרים נעלמו
החיים בעיירה הפכו בלתי נסבלים. באפריל 1942 נחתה על היהודים גזרה
נוספת – הקמת גטו ברוקיטנה – שבו ירוכזו כל יהודי הסביבה מהעיירות ומהכפרים הסמוכים.
יהודי העיירה הסמוכה סרנה ועיר המחוז רובנו הצטופפו יחדיו. בביתם של הסווצ’ניקים
בן חמשת החדרים הצטופפו כ־30 מבוגרים וילדים כאשר הרעש, הדוחק והרעב היו איומים. חיים,
אז ילד בן 13, ביקש מאמו להצטרף למאמץ בחיפוש אחר מזון והציע לצאת עם אחותו הגדולה
מוקדם בבוקר לסיור בכפרים הסמוכים, שם יתקן למקומיים סירים – עבודה שאותה הוא למד
מאביו – תמורת מזון. וכך יצאו השניים באישון ליל, כשהם מקפידים להסיר את הטלאי הצהוב
מהבגדים, חמושים בפטיש הלחמה ובבדיל והצליחו במשימתם.
“הגרמנים בנו פסי רכבת באוסטקיה”, ממשיך בר אור, “ולמה אני זוכר את
זה? כי אמרתי לאמא שגם אני אסע לעבוד שם תמורת חצי קילו לחם. כנראה לא הייתי מספיק
זריז וחייל גרמני הרביץ לי עם כת הרובה ונתן לי מכה בעין. חזרתי הביתה פצוע ואמא אמרה
‘גמרנו, יותר אתה לא נוסע’. הרעב נמשך, ויצאתי שוב עם אחותי לכפר. הבאנו קצת אוכל אבל
זה לא הספיק. הרעב היה נוראי. האנשים לא היו רגילים לחיות בתנאים כאלה והיו נפוחים
מרוב רעב. הגרמנים עשו ספירות כדי לראות שאף אחד לא ברח מהגטו ואספו את כולם במגרש
שליד בית המטבחיים. בפעם השלישית שבה אספו את כולם הביאו אותנו לכיכר השוק. ההוראה
היתה שבנים מגיל 10 יעמדו עם הגברים ושהילדים הקטנים והילדות יהיו עם הנשים. נפרדתי
מאמא, מסבתא, מאחיותי ומאחי והלכתי לעמוד עם הגברים. כשנעמדתי שם, בדיוק ליד משאבת
מים, ראיתי ממול את פסי הרכבת ועליהם קרונות רבים, והבחנתי בגרמנים חמושים שעומדים
ממול על המרפסות. לא הבנתי למה. כבר היה חם מאוד, זה היה ב־26 באוגוסט, והאנשים עמדו
בדממה ובמתח עד שתסתיים הספירה. לפתע שמעתי צעקה נוראה. ‘יהודים, הורגים בכם’, צרחה
אשה ביידיש. נוצרה מהומה. כולם רצו לכל עבר, הגרמנים על המרפסות החלו לירות, ותוך שניות
הכיכר היתה מלאה גופות ובכי וצעקות ודם, ואני ראיתי את כל זה כי עמדתי במרכז. רצתי
שמאלה לכיוון היער, וידעתי שאני רק צריך לעבור את התעלה. קפצתי ואנשים קפצו מעלי
והיו פצועים. בקושי יצאתי משם. הייתי מכוסה בדם ורצתי אל השדות. היו שם עצי פרי וגדר
שהייתי צריך לעבור אותה. טיפסתי עליה. אני זוכר את התמונות האלה כאילו זה היה אתמול.
כשהגעתי למעלה ראיתי אוקראינים רצים מולנו ויורים. הגברים מאחורי צעקו לי ‘קפוץ, קפוץ’,
ועניתי להם שיש שם אוקראינים שיורים על מי שברח. חיכיתי שהאוקראינים יחלפו, ירדתי
מהגדר ורצתי לכיוון היער. שמעתי יריות גם מכיוון היער, צעקות ובכי. לפתע ראיתי קבוצה
של ילדים וביניהם את אחותי הקטנה הניהל’ה. ‘איפה השאר? איפה אמא, ישראל, סבתא?’,
שאלתי אותה, אבל היא לא ידעה. היא אמרה לי שהיא ראתה קבוצה של כ־15 ילדים רצים ורצה
איתם. תפסתי אותה ביד ורצנו ביחד לתוך היער, מפוחדים ורעבים. ראינו כמה מבוגרים
ונשארנו איתם, כי היה כבר חושך. בינתיים קבוצה נוספת של ילדים הצטרפה אלינו, ובבוקר
התעוררתי וגיליתי שכל המבוגרים אינם. הם השאירו אותנו לבד. כנראה לא רצו להסתכן בקבוצה
גדולה. כל הילדים החליטו להמשיך ללכת ורק אחותי אמרה שהיא לא רוצה להמשיך, היא רוצה
את אמא. כך נשארנו שנינו לבד. פתאום בשביל בתוך היער ראיתי את השכנים שלנו – בעל
ואשה, ילדם ואחותה של האשה. משפחת קפלן. רצתי אליהם וביקשתי להצטרף, והם הסכימו. הסתובבנו
ביער בימים וניזונו מפירות יער, ובלילות יצאנו לשדות, אספנו כמה תפוחי אדמה וחזרנו
ליער, הדלקנו מדורה ואפינו את תפוחי האדמה. לילה אחד, בעוד אנחנו מכוסים בענפי עצים,
שמענו במרחק לא רב מאיתנו אנשים מדברים יידיש. ביניהם היה קול מוכר, הקול של אמא.
רצתי אליהם וצעקתי ‘אמא’. התחבקנו. ‘מי עוד פה?’, שאלתי, אבל היא לא ידעה. במהומה שנוצרה
בכיכר הם עזבו האחד את השני והיא לא ידעה מה עלה בגורלם. קפלן הזמין את אמא להצטרף,
וכך הסתובבנו ביער, לבושים בסמרטוטים ובשקים שמצאנו בשיטוטים בכפרים, ללא תוכנית, בלי
לדעת לאן ועד איפה. ידענו שיש פרטיזנים באזור, אבל לא ידענו איפה הם ואם הם יקבלו
אותנו. בינתיים הצטרפו אלינו עוד שלוש נשים עם שלושה ילדים שהצליחו לברוח, וקפלן החליט
שהקבוצה שלנו גדולה מדי ושצריך להיפרד. משפחתו המשיכה הלאה לאזור אחר ואנחנו נשארנו
ליד קופי – כפר נוצרי פולני. בלילות ירדנו לכפר לבקש חתיכת לחם ובגד ללבוש. היו כאלה
שצעקו עלינו להסתלק משם, היו כאלה שלא נתנו דבר, אבל היו גם כאלה חביבים שכן נתנו
מעט”.
החיים בבור
חודש אוקטובר הגיע ואיתו הכפור. בלילות הם ישבו סביב מדורה, אבל הקור
חדר לעצמות. נעליים לא היו והם עטפו את כפות הרגליים בסמרטוטים וקשרו אותם לקרסוליים
בחבלים. חיים המשיך לעבור בכל לילה בכפר אחר בניסיון להביא אוכל לאחותו ולאמו שחלתה
וכבר היה קשה לה ללכת, ולכן נשארה לשכב ליד המדורה. באחד מהלילות, לאחר שהפסיק
לשמוע את נשימותיה של אמו, הוא שחרר צעקה. שתי נשים שהיו איתם באו לבדוק וקבעו שהאם
נפטרה. לא רחוק מהם התחפרו ארבעה צעירים יהודים בבור גדול שהם כרו לעצמם וששימש מסתור
מפני הקור. “בונקר” הם קראו לו. בבוקר הם עברו לשאול מה נשמע, ראו שהאם נפטרה ועזרו
לחפור קבר שבו האם נטמנה.
נשבעתי
שאם אשאר בחיים, אני מוכרח לספר” - כלבו – חיפה והצפון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה