ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 20 במרץ 2022

סיפורה של חדוה אנצ'ל (פרידה בראונשטיין), בת 11 בתקופת השואה , טרנסניסטריה

 



נולדתי בבורדוז'ני ב 16 במאי 1933 לשולם ורשל בראונשטיין. אבי נולד ב 27.8.1898 ואמי (לבית פינקו) נולדה ב 24.12.1903. אחותי מינה, נולדה ב 11.5.1934.

 

חיינו היו טובים וברמת חיים גבוהה. היו לנו משרתות, כובסת, מגהצת ומבשלת שהכינה אטריות ובצקים. נסענו כל קיץ לשלושה שבועות לקימפולונג או לווטרה דורני.


ביתנו היה בית תרבותי, מעצם היותו מרכז הספר בעיירה ותמיד הסתובבו בחנות שלנו מורים, קצינים גבוהים וסופרים שבאו לעיין או לקנות ספרים ועיתונים. הורי נהגו לבקר בתיאטרון ולשמוע מוזיקה. הם היו מעורים בכל מה שהתרחש במדינה ובעולם, שוחחו וניתחו מצבים פוליטיים ומדיניים ועוד לפני שפרצה המלחמה היה ברור לנו שימים רעים מתקרבים.


מאחר שגדלתי בחנות ספרים רציתי מאוד לקרוא ולכן בגיל שלוש וחצי התחלתי ללמוד לקרוא ובגיל חמש כבר קראתי ספרים מהחנות. אבל בבית הספר לא ביקרתי כי יצא חוק שאסור ליהודים ללכת לבית הספר. בית ספר יהודי לא היה בעיירה.


בין הקצינים שביקרו אצלנו היה גם הקולונל סיגמיריאנו. שלו מסרה אמי את כל תכשיטיה לפני שהוגלינו.


ב 9 לאוקטובר 1941 נשלחנו בקרונות משא עם ציוד מינימלי שנכנס לתיק גב של ההורים לאטאקי על גדות הדנייסטר. כאשר הגענו לשם, מצאנו יהודים שהגיעו זמן קצר לפנינו במצב גופני ונפשי גרוע ביותר. מיד הכריחו אותנו לעבור את הדנייסטר למוגילב פודולסק באוקראינה, במה שהרומנים קראו טרנסניסטריה. במוגילב גרנו בגטו כמה חודשים.


יחד איתנו הוגלו סבתי חיה וסבי אברהם ושתי אחיותיו של אבי רבקה גראור וז'נטה מניאה עם משפחותיהן. במשך כל תקופת היותנו שם נשארה המשפחה המורחבת ביחד. חודשים ספורים מאוחר יותר עברנו כ 25 קילומטר ממוגילב לעיירה וינדיצ'ני שם היה בית חרושת לסוכר, ושם גרנו זמן מה. כל המבוגרים עבדו בבית החרושת ובסביבה.


ב 24.4.1942 נספה סבי אברהם ממחלת הטיפוס ושלושה שבועות אחריו נספתה סבתי חיה ב 16.5.1942 בדיוק ביום הולדתי התשיעי. הורי אבי נקברו במקום, ללא מצבה או סימן היכר.


אחרי בית החרושת גרנו אצל שני איכרים שונים תמורת תשלום. הורי סחבו על גבם גושי מלח ממחצבה ומכרו אותם לאיכרים כאוכל לפרות. אחותי ואני בגילאים 8 ו 9 נשארנו לבד בבית וחיכינו בחרדה שההורים יחזרו לפני רדת החשכה. יהודים שנמצאו בחוץ מאוחר היו בסכנת מוות.


עם ניצחון הרוסים על הגרמנים שמענו ברחוב הראשי פרשים רוסים דוהרים וברחובות האחוריים נסו החיילים הגרמנים והשאירו אדמה חרוכה. הם היו אכזריים מאוד והסתתרנו מפניהם עד יעבור זעם.


כאשר נרגעו קצת הרוחות התחלנו לחזור לכיוון רומניה ברגל ובכל מיני עגלות ועברנו את כל חבל בסרביה. ראינו שם בתים יפהפיים של יהודים עזובים ובזוזים.


עצרנו בעיירה בריצ'ני ובה היינו כמעט שנה וכל ילדי המשפחה למדו בבית ספר רוסי. באפריל 1945 חצינו את הגבול הרומני. כאן נפרדנו מאחיותיו של אבי. רבקה ומשפחתה נסעו לטרגו פרומוס למשפחתו של אברהם גראור. ז'נטה והמשפחה נסעו לפלטיצ'ני שם גרה משפחתו של מרקו מניאה.


אנחנו נסענו לבורודוז'ני, שם מצאנו הרס רב. הורי העבירו את אחותי ואותי למשפחת אמי בבוטושני והם נסעו לשקם את ההריסות בעיירת הולדתנו. בבוטושני נכנסנו אחותי ואני לבית הספר. בין אפריל ליוני - אחותי סיימה כיתה ג' ואני כיתה ד'. בספטמבר כבר חזרנו לבורדוז'ני. אחותי למדה בבית הספר המקומי בכיתה ד' ואני למדתי באופן פרטי כיתה ראשונה של תיכון כי תיכון היה רק בסוצ'בה מרחק 4 ק"מ הליכה, והורי לא הסכימו שאלך יום יום מרחק כזה. מנהל בית הספר העממי בעיירה לימד אותי כיתה ראשונה תיכון. אחותי ואני הצלחנו להשיג בזמן קצר פיגור של 4 שנים שהפסדנו במחנות הודות לאימא שלנו, שלא הפסיקה להרביץ בנו תורה בכל התקופה הקשה.


בקיץ נבחנתי בבחינות חיצוניות, ובספטמבר 1946 התחלתי ללמוד בכיתה שנייה בתיכון היהודי בסוצ'בה. ב 1948 עברתי ל"תיכון בנות", שם למדתי עד 1951, כאשר עלינו ארצה.


בשנים 1951-1945 לאחר קשיים מרובים, הצליחו הורי לשקם את הבית ולפתוח מחדש חנות ספרים ועיתונים משגשגת.


אחותי עלתה ארצה דרך קפריסין בדצמבר 1947 ומיד ביקשנו גם אנו אישור עלייה בעקבותיה. האישור הגיע רק כעבור 3 שנים והיה בתוקף רק למשך שבוע ימים. השארנו חנות מלאה סחורה לחג הסילבסטר וחגי החורף של הנוצרים ובית מסודר לתפארת עם שטיחים ורהיטים.

 

שוב התחלנו הכול מחדש. לא התאפשר לי לגמור תיכון וללמוד באוניברסיטה.


הגענו לארץ לשער העלייה וכעבור זמן הועברנו למעברת רמתיים. גרנו מעל שנה באוהל בחורף הקשה של 1951. להורי הדבר היה קשה במיוחד, בתוך תקופה קצרה כל כך לעבור שני משברים רציניים.


כעבור זמן גם הורי שיקמו את חייהם ואחרי מספר שנים שבהם עבדו בחנות מכולת עבודה קשה מאוד, מזריחת החמה עד מאוחר בלילה, זכו לפתוח בפתח תקווה חנות ספרים ועיתונים, כמו שהיתה להם בחו"ל. אני למדתי באולפן בבית ברל ואחר כך בסמינר למדריכים ומורים באותו המקום. ב 1952 בהיותי בת 19 התחלתי ללמד בבית הספר ברמלה. המשכתי בלוד, ברמתיים, ביהוד ובהוד השרון.


במקביל נבחנתי בחינות הוראה חיצוניות שאותן עברתי בהצלחה, פרט למקצוע התנ"ך, ממנו חששתי. ב 14.2.1958 נפצעתי קשה בתאונת דרכים והפסקתי ללמד.


ב 16.10.1955 נישאתי ליעקב אנצ'ל, קצין בצה"ל, ומאז אנחנו מתגוררים במעוז אביב, שיכון צבא קבע.


ב 7.11.1956 נולד בננו הבכור רון, בוגר ממר"ם, בעל תואר ראשון מאוניברסיטת בר אילן, ותואר שני מאוניברסיטת תל אביב וקצין בצה"ל. רון נשוי לניצה לוי, עורכת דין, ולהם שלושה ילדים, נכדי - נדב, נועה וניר. ב 27.6.1962 נולד אמיר, איש גולני, קצין, בוגר הטכניון, נשוי לעידית עמית ואבא לתומר, אורן ודולב, נכדי.


אחרי הפסקה של שנים רבות בעקבות התאונה חזרתי לעבוד, מ 1975 עד 2000, הפעם בחברה ישראלית לביטוח, כמקבלת עסקי משנה וכאחראית על מחלקת תביעות.


כיום יעקב ואני פנסיונרים, שומעים הרצאות, יוצאים לבלות בקונצרטים והצגות ונפגשים עם חברים.

 

מקור :

 

ספר יהודי סצ'ובה

 

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אוטו אונגר (1901–1945), דיוקן ילד עם כובע צמר, גטו טרזין, 1942

  אוטו אונגר  (1901–1945) נולד בבֶּרְנוֹ, מורביה ולמד ציור באקדמיה לאמנויות יפות בפראג. בינואר 1932 התחתן עם אלפרידה לבית צוויקר וב־1933 ...