" את אבא ויקיר הפעוט לא ראיתי שוב אף פעם . הם לא ידעו שזה
הלילה האחרון בחייהם. כשהגיעו למילנובק , דפקו בדלת של הפולני שהכירו. הוא
פתח להם והופתע מאוד. אבא ואמא הבינו מיד שהמצב רע . הוא לא נתן להם
להיכנס הביתה , דרש לקבל את הכסף שנשאר.
כנראה כבר לא היה הרבה, אבל הוא לקח כל מה שהיה ברשותם- ומיד צלצל למשטרה
הפולנית. אימא סיפרה שבתוך דקות הגיע שוטר . כשראה אותם , הזמין חייל גרמני
שירה בהם בו במקום. אמא הסתתרה בין השיחים. היא רצתה למות איתם. אבא לא הרשה. הם
ידעו שיש עוד שני בנים, רק עבורם,הסכימה להסתתר ולנסות להישאר בחיים . "
אני יודע ששנים רבות אמא התחרטה על שמילטה את נפשה. השבר הנורא במשפחה שלנו אף פעם לא החלים.
" לעתים יש לי תחושה שבגדתי בהם. אולי נכו היה לא להיפרד , למות יחד
איתם"
תא"ל ( מיל') אפרים
פיחוטקה כותב בספרו המרתק :
"את גברת קוחרסקי הקלטתי בביתה בוורשה לפני כעשר שנים. היא
סיפרה שהחייל הגרמני , מייד בהגיעו העמיד את אבא ויקיר בשדה של האיכר, בנוכחות
השוטר הפולני והאיכר שהסגיר אותם , ובו במקום ירה בהם למוות.
יאנינה הוסיפה, " האבא אימץ חזק אל לבו את בנו הקטן , הסתובב
עם הגב אל החייל על מנת שבנו לא יראה איך
הגרמני מכוון אליו את נשקו. הפעוט , שהיה בן ארבע, הבין מה קורה בשל ההתנהגות
התוקפנית של האיכר, השוטר הפולני והחייל
הגרמני. הוא בכה בכי קורע לב. זעקות השבר שלו היו נוראות. החייל הגרמני ירה באבא
ובפעוט בגבם" , היא סיפרה עוד דברים שאינני מעלה על הכתב מסיבות , שוודאי כל
מי שקורא דברים אלה יכול להבין. אנשים פולנים שמעו את הבכי של יקיר הפעוט , התגודדו
סביבם מישהו אמר , " אלה יהודים" . הקהל הפולני אהב את זה -ונרגע.
כשנשמעו היריות הגיע קהל גדול
למקום . הקהל הגיע למקום הרצח עם דאגה שמא נורו פולנים. הסבירו להם מהר
שנורה אבא והתינוק שלו . " אבל הם היו יהודים לא פולנים" . האווירה התחלפה במהירות , הייתה שמחה לאיד ,
כולל קללות, מגיע להם וכאלה.
אמא היתה למודת ניסיון רב עוד מהגטו בלהתחמק , ניצלה את ההתקהלות
וחמקה. עלתה לרכבת לג'ררדוב. שם הלכה אל
חברה טובה שלה , בוניקובסקה. ביתה היה צריף קטן , מטופח . היא גרה בו לבד.
אמא הסתתרה בביתה עד סוף המלחמה.
הצריף ניצב מול בניין המפקדה האזורית של הגסטפו במרחק 30 מטר , מעבר לרחוב .
אמא וחברתה נהגו להסתכל מאחורי החלון ולצפות אל הגרמנים .
שתי החברות הכינו לעצמן תוכנית מילוט , אם יבחינו שיש תנועה מאיימת
לעבר הבית שלהן. עד כמה שמוזר הדבר , אולי דווקא הקירבה אל בניין הגסטפו היא ששמרה
עליהן . הכניסה לבניין הגסטפו , שהיה פעם בית ספר , היו שני עמודים
שנצבעו לבן , הם נראים כך גם היום, לידם ניצבו שני גרמנים בתפקידי ש"ג של
הגסטפו .
אמא נשאה את ייסוריה עד
יום מותה בישראל , דקות לפני שיצאה נשמתה , לחשה על אוזני " בני יקירי , לא
רציתי להגיד לך אבל אני אדם מת כבר מזמן " .
האם יש מילים שבהן אפשר לתאר את המצב של אמא הרואה במו עיניה את
הנורא מכול?
שמונה שעות בלבד אחרי שהאנשים היקרים לי ביותר עזבו והלכו , הם
נרצחו באכזריות על ידי הגרמני בשיתוף השוטר
הפולני. היו אלה השעות האחרונות בחייהם של יקירי. יאנינה סיפרה ששמונה שעות בלבד
אחרי שנפרדנו בוויקיטקי , הם לא היו עוד בין החיים. רכב כלשהו שהגיע לקח את שתי
הגופות ונסע למקום לא ידוע .
"יאנינה מספרת בהקלטה איך אבא פנה ברגעיו האחרונים עם הגב אל
החייל הגרמני שירה בהם , חיבק בכוח את בנו , ניסה ברגעיו האחרונים, כל עוד נשמה
באפו , לגונן על התינוק שלו, אולי הכדורים ייעצרו בגבו ולא יגיעו אל יקיר. אולי
יקרה נס והילד יינצל. יקיר , הפעוט שלנו
השמיע את זעקתו הגדולה האחרונה ונדם. כך מספרת גברת יאנינה . הנס לא קרה. אלוהים
הוא אכזר. הוא אטם אוזניו לזעקה קורעת לב של תינוק תמים וטוב. "
אמא שלי לא סיפרה לאחי ולי
דבר על מנת לגונן עלינו. הפרטים נודעו לי, כאמור, מהקלטת הדברים של יאנינה קוחרסקי
בוורשה.
אמא המשיכה לחיות עוד כ50 שנה בארץ. כל הזיכרונות נותרו חתומים בלבה. איזו כוחות נפש חייבים כדי
לא לספר על מנת לאפשר לנו, צאצאיה, למצות את חיינו רחוק ככל האפשר מן הזוועות האלה
.
"אמא יקרה שלי, גיבורה שלי , , לא סיפרה לי אף פעם את מה שראו
עיניה. היא ידעה כי לעולם לא אניח לרוצחי הזה להלך חי, וכי בדרך זו או אחרת הוא חייב
לשאת במלוא האחריות לרצח הזה, ולשלם את כל המחיר. אמא ידעה את הכתובת המדוייקת של
הרוצח. היא הייתה שם באותו בוקר עם אבא. ידעה את שמו של הפולני האכזר. אבל כמו בכל חייה, גם במקרה זה רצתה לגונן עלי
ביודעה שאם אדע מי האיש לא אניח לו. לכן
לא סיפרה לי " .
מקור
וקרדיט :
אפרים חירם , פיחוטקה , הדלקנו את אורות הבוקר , הוצאת
ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2021
המלצת המערכת של מיזם
ילדים בשואה : ספר מרתק ביותר , מומלץ לקריאה !!
ראו גם :
אפרים חירם
(פיחוטקה) מפקד מחלקה בפלוגה ב'.
גדוד הצנחים
"הפעלתי מרגמות כבדות שהוצנחו במיתלה"
סיפור אישי על הצניחה
במיתלה
והפעלת מרגמות
כבדות לאחר הצניחה.
סגן אפרים חירם (פיחוטקה) 1957
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה