ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 13 במרץ 2022

הילד  מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח. בדרך לאיראן

 



 יוצאים לדרך לאיראן

 

בנתיים החלה וָנְדָה, מקריאה שמות ומארגנת את הילדים בקבוצות אשר בקרוב ייסעו לאיראן לבסיס של הצבא הפולני בטהרן. המתח הלך וגבר, היא כבר הקריאה את שמותיהם של ילדים של שלוש קבוצות אך אני ואחי עדיין לא הוזכרנו, שאלתי אותה "מה עם האחים קוקר ?" ותשובתה הייתה "כנראה שהם לא ישלחו אל מעבר לגבול", תשובתה הפחידה אותי, עליתי למנהל וספרתי לו שהקריאו את רשימת השמות של שלוש קבוצות היוצאות לאיראן אך שמנו לא הוזכר ושנאמר לנו שכנראה לא נישלח, אבל הוא הרגיע אותי ואמר שאנחנו ברשימות ואין לנו מה לדאוג היא פשוט טועה.

ואז יום אחד הגיעה ההודעה שכל כך חיכינו לה, ילדי שלושת הקבוצות התחילו לארוז את חפציהם, הקריאו שוב את רשימת השמות ובקבוצה הראשונה שמות כל עשרת הילדים אשר היו אצל אסתרה וביניהם כמובן גם שמנו – האחים קוקר. עלינו על משאיות צבאיות נהוגים על ידי נהגים פולנים ויצאנו לדרכנו לפרס טהרן עד אשר הגענו לגבול הרוסי-פרסי, בגבול נערכה לנו בדיקת חפצים, הפשיטו אותנו וחיפשו דברי ערך, היו ילדים שהחביאו טבעות זהב של הוריהם, שעונים, עגילים, הרוסים לקחו את כל מה שניתן היה, מעבר לגבול חיכו לנו משאיות צבאיות עם נהגים הודים שחורי עור שהיו חיילים בצבא האנגלי. ושוב אנו בדרך, עולים ויורדים הרים ומדרונות גבוהים ותלולים מאד, דרכים לא סלולות, פניות רבות ומקומות רבים בהם הראות קשה מאד, מראות הדרך היו מפחידים מאד, מדי פעם היינו עוצרים למנוחה והנהגים היו מבעירים אש ומחממים אוכל, התקרבתי אליהם והם נתנו לטעום ממזונם, אורז עם רוטב אדום, הכנסתי את הכף לפי והרגשתי שהפה שלי עולה באש, לא יכולתי לנשום או להגיד מילה, הם נתנו לי לשתות מים, המזון ההודי הינו חריף מאד ואני לא הייתי מורגל בכך. אחרי המנוחה שוב עולים למשאיות וממשיכים בדרכנו, כך נמשכה לה הדרך עד אשר הגענו לעיר מָשְהָד.

כאשר הגענו לעיר הגדולה מָשְהָד, הוכנסנו אנו, היהודים לבנין ענק שהיה מחולק לדירות, הגיע אלינו לביקור ראש הקהילה היהודית במָשְהָד והביא לנו חלבה, תפוזים, חלות ופירות יבשים. לא ידענו לדבר פרסית אך נעזרנו בידיים והבנו אחד את השני, פותחים סידורים, מראים קריאת שמע, יהודים ליהודים, נגעו בנו, חיבקו אותנו והרעיפו עלינו חיבה. בשלב מסוים הגיע יהודי אחד שידע לדבר רוסית, פרסית ואנגלית, הוא תירגם והסביר לנו שהם נוגעים בנו מכיוון שהם מברכים אותנו וכי אנו קדושים כי אנו עולים לארץ ישראל וזאת סגולה שמביאה ברכה.

הביאו לנו בגדים, לבנים ולבנות והוזמנו לחוג את השבת בבתי היהודים בני הקהילה, היו להם וילות מפוארות עם משרתים רבים, בתי מרחץ פרטיים, כלי רכב אמריקאים והיה ברור לעין שהם עשירים מאד. היינו במָשְהָד שבוע ימים, היה לנו מאד טוב שם וראינו את עושרם הרב של יהודי אירן, הם נפרדו מאיתנו בחמימות ושוב יצאנו לדרך, הרים ומדרונות אימתניים ודרכים לא דרכים אך בסופו של דבר הגענו לעיר טהרן, היישר למחנה ילדים מספר 3. המחנה היה כמובן בפיקוח הממשלה הפולנית הגולה אשר התאחד יחד עם צבאות אנגליה, ארצות הברית ורוסיה – בעלות הברית.

בכל הצבאות שנימנו על בעלות הברית היו יהודים וכולם שמעו על מחנה היתומים בטהרן והגיעו לראות ולבקר אותנו.

במחנה חזרנו למשטר, חלוקת מזון, חלוקת בגדים, למחנה היה מנהל יהודי שהיה בעבר קצין פולני, הוא היה נוקשה מאד ונהג בעונשים של מניעת ארוחת ומלקות. חולקנו לשלוש קבוצות, הגדולים בני השש עשרה, בני גיל הביניים, בני הארבע עשרה וקבוצת הילדים הקטנים, לכל קבוצה מונה מנהיג, אני נבחרתי להיות המנהיג של קבוצת הילדים הקטנים, בני גיל 12 ומטה. השפה בנינו הייתה מבוססת על הבעות פנים וסימנים, ללא מילים והצלחנו להגיע להבנה מלאה בנינו.

המחנה היה כארבעה קילומטר מָמרכז העיר, טהרן היא עיר גדולה ושוקקת מלאת חיים ושווקים מלאים פירות יבשים, תאנים, תמרים, חלבה, פיתות וכעכים אך הכל כמובן נמכר בכסף.

הגעתי למחנה הפולני מספר 2 יחד עם מישה זירא במטרה לחפש את אחיו שהיה בצבא, פניתי לשומר בשער ואמרתי לו שאני מחפש קרוב משפחה בשם בָּרִיש זִירא, השומר אמר לי ששמו בּולֶק זִירָא אבל שאנחנו לא יכולים להסתובב במחנה. הוא הבטיח לנו שכאשריסיים את המשמרת שלו ויחליפו אותו הוא יחפש אותו ויביא אותו לשער אבל כל זה יקרה רק בעוד שעתיים, אמרתי להם שברחנו ממחנה הילדים ואנחנו לא יכולים להתעכב ולחכות זמן רב כל כך ולכן ביקשנו שרק ימסור לו שאחיו מִישָה נמצא במחנה הילדים, החייל אמר לנו שאם נשוב מחר באותה שעה הוא ייסע איתנו לעיר ונוכל לקנות כל מיני דברים טובים. אמרתי לו שאין לנו כסף, הוא סיפר לנו שהוא מוכר בקבוקים ריקים ושנביא שמיכה ונוכל למכור גם אותה, שמו של החייל היה פוסטולסקי ואנחנו התחברנו עימו, עזרנו לו לספור בקבוקי בירה ריקים. הבאתי שמיכה אחת מתוך הארבע שהיו לי הוא נקב מחיר והשמיכה נמכרה, בכסף קניתי חלבה, תמרים וגם שעון יד, אמרתי לפוסטולסקי שאין לי יותר מה למכור והוא הציע שאני אעזור לו עם הבקבוקים והוא ישלם לי בתמורה, בכסף הזה הייתי קונה חלבה, תמרים ועוד דברים טובים, בשלב מסוים החגיגה נגמרה. מכיוון שהיו משפחות רבות עם ילדים של אזרחים פולנים הוקם במחנה בית ספר פולני וגם אנחנו היינו אמורים ללכת ללמוד בו.

 

בית הספר היה כמו כל בית ספר פולני בעל משטר קפדני, יחסו של המנהל היה נוקשה מאד ופוגע וכלל עלבונות והתנהגות אנטישמית, סלדתי מאד ממנו ומהתנהגותו של יהודי המתגאה בפולניות שלו, אני השתדלתי לשמור מרחק ממנו אבל הוא היה נוהג כמו חיה, צורח ומעליב ובחלוקת האוכל היה קמצן מאד. יום אחד, אחד הילדים הקטנים נהג בשובבות והוא הכניס אותו למעין פתח של תנור מאבן והחל לבעוט בו ולקלל בפולנית, התקרבתי אליו מאחור והוא נרתע ואמר לי בגסות "אם זה לא מוצא חן בעינייך אתה יכול לקבל גם כן מנה" הסתכלתי בעיניו ומאד רציתי להתנפל עליו ומאז הפכנו ליריבים קשים ביותר.

 

אני כמובן כהרגלי הצטיינתי בלימודיי והתחלתי גם לארגן את בני הקבוצה וללמד אותם תרגילי סדר, לימדתי אותם לצעוד לפי הפקודות הנהוגות בצבא הפולני, הקמתי גם קבוצת כדורגל והתאמנו בשדה התעופה של טהרן.

 

פוסטולסקי סיפר לי על ארמון הקיץ של השאח הפרסי ועל האוצרות המדהימים שיש בו שנאספו במשך שנים על ידי כל המלכים בפרס ויש בו כתרים ויהלומים, הסיפור הצית את דמיוני והחלטתי לארגן את החברים למבצע סודי מסע לארמון הקיץ.

מקור וקרדיט

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

סיפור ההישרדות הלא יאומן של הילדה בת ה11 שולמית כרמי בשואה

בצילום למעלה : בני משפחת זורגר. אוברטין, פולין, שנות השלושים מימין: דוניה, אלי, סוניה, גולדה ואסתר זורגר. סוניה שרדה. יתר המצולמים נרצחו ...