ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 10 באפריל 2022

הבריחה מהגטו בקוזין והמסתור ברפתות של האיכרים

 



מתוך יומנה של רבקה זלוטניק , נערה ניצולת שואה , שנכתב ב1946

באדיבות הבת של רבקה  זלוטניק , טלי לוסיטגמן

"עד שעה שש בערב כל יושבי קוזין היהודים  הוכרחו ע"י הנאצים והמשטרה האוקראינית המקומית  לעזוב את בתיהם, ולעבור אל רחוב אחד קבוע עם כל רכושם מי שיבטל את הפקודה יענש עונש מות. והדבר התקיים במלא המובן. רגע אחרי שש, לא נראה אף בן חי בכל תפוצות העיירה מלבד רחוב אחר הכי קטן וצר, אשר היה מלא אנשים ילדים ותינוקות השוכבות תחת הרקיע מבלי היו מקום בבתים המעטים שמספרם עלה עד 30 בית ומספר האנשים כ-2,500"

"אחרי שבוע של ישיבת בבתים וחוץ לבתים בגטו בערב שבת סבבו את הגטו מאות שוטרים  אוקראינים מקומיים ונכריים מצד לצד אף פסיעה לא הייתה לריק. פשר הדבר נודע לכולם. מחר או מחרתיים או בעוד ימים אחרים יבואו גשוטרי הגסטפו ובעזרת אלו השוטרים האוקראינים יאספו את כל חי בגטו ויובילו לאחר העיר לא רחוק רק קילומטר אל בורות כבר מוכנים על ידי היהודים עצמם ויהרגו אותם כולם לבלי השאר זכר. אימת מות שררה..הרבה חיפשו תחבולות איך להימלט אך ההגשמה של אלו התחבולות הייתה כל כך קשה שידי כל רפו מלעשות."

נזכרתי שמוכרחה אני ללכת אל האיכרה להתחבא. הרחובות היו ריקים, רק בצדדים נראו מפעם לפעם צללים נסתרים, אלו היו שכנינו הנוצרים אשר היו מעוניינים היו בעוד זמן לבוא וגם  לגזול את רכושנו בבתים. "

"באתי לפני בית האיכרה והנה הדלת סגורה התחלתי לדפוק והנה היא נשקפה פה מבעד החלון ובכל מורם מלא שנאה קראה חכי ! לכי  מכאן אין אצלי מקום בשבילך. בדברים אלו סגרה את החלון."

"העולם כולו נעשה צר בשבילי. ניצבתי ככה על מקומי  ולא ידעתי לאן לפנות. אחרי זמן צעדתי צעדים אחדים פניתי  מהר פניתי אחורה, ובבואי עד טינת הקמח איפה הסתתרו בני משפחתי .  דרך האשנב הקטן נראה היה אור כהה. אחרי דפיקות קלות בדלת נפתחה הדלת ואני נכנסתי.אחי יצחק השתומם בבואי. הוא היה עובד בטחנה ולא היה מוכרח להתחבא, מפני שהייתה לו רשות לשבת ולא ארב לו המוות לעת עתה. קיבל אותי פנימה, סגר במהירות את הדלת אחרינו שאל אותי מה קרה ובאתי וסיפרתי לו הכל. גם אמי עם רוחלה על זרועותיה קיבלה אותי..

"אלמלא היוזמה של אמי ז"ל  גם אני לא הייתי היום בחיים. דחפה אותי שאתחבא, נתנה לי מטפחת שאעטוף אותי וגם תפוח.  לא אשכח את דמות אמי באותו רגע. את פניה המוזרים, את רגשותיה  כלפי כאשר הוציאה אז  אז את התפוח הקטן היחידי  שהיה לה נתנה לי שאטעם ממנו בשעת מצורי ואת נשיקתה  החמה היקרה הלבבית ואחרונה. לב אם הרגיש בוודאי במשהו נורא ועל כן כל כך חזק חיבקה אותי ודמעות דמעות פרצו מעיניה הטובות, המלאות חיבה ואהבה. אף יצחק הרגיש בדבר, אך לא רוצה להחשיך עוד יותר את מצבנו. נעשה כאילו לא רואה. מסכן, מה היה ביכולתו לעזור לנו? ואני נדחפתי לתוך זרם המים אשר זרם ושטף מתחת הטחנה ודרך זה פניתי לי דרך אל בור אשר נמצא מתחת לגשר של נהר שוטף. שם היה שמעון עם גולדה אבא ועוד נער מעיירתנו שגם הוא עבד בטחנה. זה היה איציק פלדמן.

קור ולחות ורפש וחושך ומים עד הברכיים ופחד ואיום כל זה סובבוני בהיכנסי אל מערה זו וככה ישבנו רועדים מקור ובאימת מוות כל הלילה וכל היום השני, עד לפנות ערב, מבלי דעת מה נעשה שם מלמעלה עם אמי ורחלה ועם אחי יצחק ועם יתר האנשים. כל צלצול של מים נופלים נחשב אצלנו כירייה אך באמת לא הגיעו אלינו שום צלצולים מפני רעש המים החזקים שנופלו על ידינו והיא בלמה הכל. כל רגע היה אצלנו כמו שנה. לפנות ערב ביום שני של שבתנו במסתור הזה נשמע קול יצחק מבעד זרם המים, שנדמה לנו כקול הד ממרחקים והוא קרא אותנו שנצא. לסבלנותי לא היה מילים לתאר, וכאשר שמעתי את קול יצחק התחזקתי בכל כוחותיי הנשארים וכאילו עזרתי איזה כוח עז דחפני קדימה דרך המים השוטפים לקראת הדי הקול. ואחרי עמל רב של התנגדות מים כבירים נמצא לבסוף ראשי למעלה באויר היום. אחרי גחן אבא ואחרי נצנוץ רגע, שהתרגלו עיני להביט באור היום ונפתחו מעצימתם נפגשו פתאום עין בעין בלוע של אקדח."

נפחדתי, אך באותו זמן הסבתי את פני הצידה קצת ונגלה לי יצחק ניצב בראש כפוף ועיניים מלאי דמעות. הבינותי בן רגע מה פשר הדבר. שכחתי את לוע האקדח, את הסכנה הצפויה לי, את הכל. הכל רק דמות אמי ופניה הקמוטות ועיניה הלחות מדמעה התייצבו נגדי. צער גדול אחז ליבי, בראשי קם בלבול, עיני כהו, רגלי כשלו ונפלתי מתעלפת ארצה. מה קרה אחר כך אינני יודעת. אך כשהקצתי, נמצאתי בחדר קטן של הטחנה באותו חדר איפה שלשום נפרדתי מאמי ז"ל. שכבתי על כמה קרשים. על ידי עמד יצחק מפוחד ומדוכא והביט בפני. ובפינה ישב אבא, ראשו בידיו וכולו נתון במחשבותיו. ומאחורי הדופן, נשמע קול בכי חרישי של גולדה הנשענת על גב שמעון אף הוא חיוור, ואילם כמת. נזכרתי הכל. שמתי פני אל תוך המעיל הלח אשר היה למראשותיי, ופרצתי בבכי מר ואיום אשר קרע את חלל האויר השקט והאיום אשר שרר במקום זה.

לא יכולתי להביט בפני אבא המסכן ובפני יצחק. הרגשתי כאילו אני אשמה במות אמנו. ואצלם ככה גם כן הדבר. צער גדול זה שכמוהו לא הרגשתי. קשה היה לי להתרגל עם האובדן של אמי ."

"אודות מותה הנוראי אף הוא נודע לי, וזה לא נתן לי מנוח, שמעתי איך היא מתה. נלקחה מן הטחנה עם רחל'ה הפעוטה על זרועותיה, לא הואילו הזהב אשר נתנו לרוצחים, אף בקשות של יצחק. נלקחה ע"י האוקראינים ,  ולפני צאתה אמרה ליצחק "היה בריא בני היקר" ויצאה. הביאו אותה עם יתר האנשים לאמצע הכיכר שבעיר ומשם הובילו אותם אל מקום הבורות הידועות. כשראתה אחד מהשוטרים מעיירתנו פנתה אליו ואמרה "בתי רבקה עבדה אצלכם ועתה הצילו אותי" ודבריה היו לשווא. לא שמו לב לדברי אם אומללה, אף לבכי תינוק רך. הביאו אותה למקום הבורות, עוד ראתה את קברה, עוד עמדה בשורה וחיכתה לתורה, עוד התייצבה נגד השוטרים הנאצים שיירו בה עוד כמה דקות . היכולתי כל זאת לשכוח? היכולתי להבריא ממכאובים כאלו? ואם הבראתי ובריאה עד היום, הנני בריאה רק פיזית, אבל אותך אמי לא אשכחך, דמותך היקרה אני רואה בלילה ובהקיץ. את טהורה וקדושה לי! אמי את מתה, אך רוחך תמיד עמי, אני מדברת איתך, איפה נמצאת, דברייך תמיד יהיו לי קדושים וטהורים, כמו היית את בעצמך. והם לי שמורים אצלי מאוד, הם כמו יד המובילה בכל דרכי. תהי אדמתך קלה לך, ושמך ברוך עד עולם. אמי קדושתי ואמי אורי! זה אסוני הגדול הראשון בשנות חיי."

והחיים בעיירה לאט שבה לאיתנה. מי נישאר בחיים חי. מרים היו חיים כאלו, אך בכל זאת חיים. סגרו אותנו בגטו שוב, וביתר עוז שמו שמירה עליו. כל מזון היה נבזז על ידי שכנים נוצרים, ובגטו החל לשרור רעב. הרעב בא למדרגה כזו, ששני תפוחי אדמה, היו כלכלה של משפחה יומית. אנשים נפלו ברחוב מחולשה ,  אך אף אחד לא העז לעבור דרך השער של הגטו , כל אחד בכל זאת רצה לחיות, אף על פי שידע דין וחשבון היטב שלא ימשכו להרבה זמן חייו. וגם בינינו שררה אווירה מדוכאה עד למאוד."

"התחלנו לחשוב תחבולות איך להיטיב במעט את מצבנו. השוטרים האוקראינים הסתובבו כל היום בתוך הגטו ואבא העז לגשת אל אחד מהם, לבקשו, אולי יש עבודה אצלם, ובאם אני אוכל לעסוק בה כמקודם. ההצעה מצאה חן בעיניהם ואני הוזמנתי שנית לעבוד בתחנת המשטרה . עכשיו רצתי ברצון לעבוד, אמנם משם הבאתי יום יום מזון ומזון זה כלכל כולנו. קבלתי רשות פעמים ביום לצאת ולשוב אל הגטו. המצב הלך ורע. הרבה אנשים מתו ומערים אחרות הגיעו שמועות מעציבות, שפה ושם  נרצחו כל היהודים בדיוק רב, עד ללא נשאר  שריד ופליט. ובטוחים הינו שגם גורלנו יגיע " .

"עברו שלושה חודשים ממות אמי ז"ל. חודשים של צער דוחק ודאגה."

"ואמנם לא ארכו הימים והדבר בא לידי הגשמה גמורה. בחול המועד סוכות, לפנות ערב בין השמשות, כמו מתוך הארץ צמחו ונגלו שוטרים לעשרים ולמאות סובבו את הגטו, חיזקו את חוטי תיל אשר הקיפו אותנו. וחמושים ומזוינים ברובים חיכו רק לפקודה. בגטו קמה המולה. מי בכה חרש בפינה, מי עמד באמצע הרחוב וקרא בקולי קולות שמוכרחים להתנגד נגד הרוצחים לשבור את השער ולנוס היערה ומי התכונן באמת לאיזה דרך ל ידועה .  כעכברים שהחלו התהלכו האנשים הנה והנה כפופי ראש ורפי ידיים."

הנני זוכרת כמו היום הדבר נעשה. ניגשתי על בת דודתי מלכה וכל בני ביתה היו נאספים בפרוזדור הבית וגם רייזל עם בני ביתה נמצאה שם. שאלתי מה בדעתם לעשות. לא ענו אף מאומה אמנם לא ידעו מה לענות. איש לא הבדיל בין רע לטוב אז ועצת איש לרעהו פסולה הייתה. כל אחד היה עסוק בעצמו, הלך ועשה כמחשבותיו ולא שאל פי שני. אף אנחנו נאספנו לחשוב מה לעשות. אריה עם משפחתו היה כבר בכפר במקום בטוח. גולדה ושמעון החליטו ללכת אל כפר קורסיקי אל מכירם אחד נוצרי. נחום עם משפחתו ללאיבניו אני עם אבא ויצחק למישהו."

הלילה היה לילה אפל. אבא יצחק נחום ושמעון ניגשו בזהירות רבה ובשקט אל מקום אחד של הגדר  בגטו והתחילו לחתוך ולחפור בור. אחרי עמל רב פרצו מעבר צר בשבילנו- וב 11:00 בלילה נפרדנו. מרוב התרגשות ובהלה שכחתי לקחת אף בגד איזה, ובראות גולדה אותי שמה עוד לידי שמלה שלה, נשקה אותי לחצה ונפרדה בחשכת-הלילה. מאותו זמן לא זכיתי לראותה עוד.

אני עם אבא , יצחק, ועוד שמואל פרנקל נספח אלינו, הלכנו בשפת הנהר העובר אחרי העיירה, עד לברכיים היינו בביצה. חשבתי שאטבע הפעם, הליכתנו הייתה זהירה ומהירה בבת אחד, הפחד דחף אותנו הלאה מן המקום הזה אל מקום אחר ומי יודע טוב או רע?...

פעמינו הייתה לכפר סמוך אל איזה איכר. בינתיים הלבנה יצאה והאירה את כל הארץ מסביב. פחדנו גדול אז עוד יותר עוד. כל עץ, כל שיח נדמה לנו כאורב. ואמנם בן רגע חשנו קרבת בן אדם והד צעדיו הטובעות בביצה. צנחנו בביצה ללא תנועה. אבל כנדמה שנראינו כבר לעיני המתקרב, והוא נחפז בכל פעם קרוב אלינו וקרוב. קרבתי אל אבי יותר, בכוונה, לולא יקרה דבר מה אהיה בקרבתו...ואחרי רגעים של פחד ודפיקות לב חזקים, התייצבו נגדנו שני דמויות אנשים. ואחד מהם שאל בלחש: "יהודים"? ליבנו הקל מעלינו, עמדנו על רגלינו, זה היו שני יהודים הבורחים גם הם היערה. ואחרי פרדה קצרה של "היו חיים" נפרדנו זה מזה. לבסוף באנו אל האיכר המצופה, הוא הובילנו לתוך הגורן, כיסה בין אותנו בתוך ערמות השחת והלך. השחר נבקע, היום ממשמש ובא. האיכר בא והגיד לנו שהרבה יהודים מסתובבים בשדות ומחפשות מפלט. ואמת, דרך הסדקים שבין קרשי הגורן ראיתי את מרים חברתי איך היא רצה יחידה דרך שדות של תפוחי אדמה, רצה ונפול מפחדת כארנבת מצידה. רצה  אצה לקראת המוות. לא ידעה המסכנה שבצד איפה היא שמה פעמיה, אורבים לה. זה היה כביש ראשי. נפלה לידיהם ונלכדה. לפנות ערב עלה האיכר אלינו ואמר שמפחד הוא להחזיק אותנו אצלו, אמנם המשטרה מחפשת בכל כפרים יהודים והיו כבר מקרים שמצאו והרגו אותם שמה ואת האיכר האשימו. בערב עזבנו את הגורן והלכנו. לאן? לא ידענו. באנו מאחורי כפר איביו ונכנסנו לאיכר שני. הוא קיבל אותנו לא כל כך בפנים יפות, אבל היה קשה לו  איך לא לתת מקום לאבי שידעהו מזמן ועשה לו טובות. קיבל אותנו ליום אחד. הוא היה עני מאוד ולא היה לו אף במה לכבדנו. יצחק הלך בלילה למישהו אחר והביא לנו מזון. המצב הלך ורע. מה יהיה אחרי היום הזה? לאן נלך? יצחק החליט למצוא מקלט בשבילי באיזה כפר אחר והוא ואבא ישארו כאן. ביקש אכר אחד ובלילה הוא לקח אותי מאליהם ונסענו אל כפר אחר. היה סתיו. בחוץ קר. ואני רעדתי כל הדרך, מפחדת מאוד מעתידי שמחכה לי. לבסוף הגענו לאותו בית האיכר קיבלו אותי. "

הציעו לפני להיות להם לעזר באיסוף וליקוט תפוחי אדמה משדותיהם. הסכמתי תיכף ושמחתי בחלקי. אמנם ידעתי שזמן הליקוט  יערוך רק כשבועיים .

יום יום השכם יצאתי לעבודה והשתדלתי בכל כוחי, שאהיה מועילה להם בעבודתם. לא רציתי להראות להם את ידיעותיי המועטים בעבודה זרה לי זו. הם היו שבעי רצון. מזמן לזמן קיבלתי דרישת שלום מאבא ויצחק שהסתתרו  הם כל היום בסירה על פני הנהר שלנו מכוסים ונסתרים בסכך הנהר, ובלילה הם נכנסים בחשאי  לכפר ללון. תיארתי לי את הסבל הגדול שלהם מקור וגשמים של סתיו על פני הנהר. אך לעזור להם קצרה ידי. בינתיים עברו עוד שבועיים, התקרב הזמן, בו נדרשתי לעזוב את בעלי הבית שלי. רעד אחזתני בזכרי את הדבר הזה שאהיה מוכרחה עוד ללכת ולבקש מקלט חדש אי שם בכפרים אחרים. על  עזרה מאבא ויצחק לא ציפיתי. ידעתי שאי אפשר להם לבוא ולקחתני. האיכרים כאילו הבינו את מחשבותיי החלו בעצמם לחפש דרכים להיפטר ממני ואינני יודעת איך נודע להם שנחום עם הינדה וילדים נמצאים בכפר סמוך. והם ציוו לי ללכת אליו. אחד מהשקוצים הקדיש את עצמו להובילני למקום. עצה אחרת לא הייתה. הבינותי שבבואי אל נחום אכביד את מצבו אך לאן לי ללכת האם לא אל אחי? בלילה הגעתי אל גורן שלפי דעתי היה שם נחום. דפקתי דפיקות קלות, אף קראתי בקול נחנק אל נחום והינדה, אך לצערי הרב אין עונה. התייאשתי מאוד. נמצאה לבדי הנה בכפר זר בין אנשים זרים ורעים האורבים לי על כל צעד. הביתה להיכנס לא העזתי. שכבתי על הדשא מאחורי הגורן. ולי ייצא מישהו שלנו ואז אתקרב אליהם ואתגלה. הכלב לא חדל מלנבוח בהרגישו נפש זרה בחצרו אבל לא שמתי לב לכל זאת.

הרבה זמן שכבתי ככה, עד הגיעה לאזני קול פתיחת הדלת. רצתי לקראתם היוצאים. הינדה עמדה כתקועה על מקומה בראותה אותי הובילני מהר פנימה והעלתה אותי לעליית הגג איפה היה משכנם. אחרי שקיבלו  האיכר , הבעלי הבית שלנו את כל המתנות שנתנו לו עבור החזקתנו  גם הוא צווה לעזוב.. יום לפני צאתנו עזב נחום אותנו, והלך לחפש מקום חדש בשבילנו. למחרת היום שב, ולפנות ערב עזבנו את מקומנו, ובחבורה אחת שמנו פעמנו לכפר אחר. על ידנו נשאנו את דבורהלע הפעוטה , והיא בכתה כל הדרך. חייקעלע  הילדה הקטנה פסעה לצידנו מבלי להוציא הגה מפיה או איזה תלונות. הקטנטנה המסכנה התרגלה לחיינו הצוענים. עד שהגענו למחוז חפצנו. אכר זקן וטוב קיבלנו הביתה פנימה, נתן לנו אוכל ולהתחמם, הציע תבן על האדמה ושכבנו לישון, עייפים מן הדרך. עם עלות השחר הקיץ אותנו והובילנו לתוך רפת הפרות . והסתיר אותנו בתבן היטב, מפני השוטרים והגרמנים אשר הסתובבו הרבה בכפר זה. לא היו לנו מילים לאודות לו לאיכר זה בעד החסד שעשה איתנו. בכל כוחנו התאמצנו להשקיט את דבורהלע הפעוטה שלא תצעק ולא תבכה. והיא לצערנו הגדול קראה בקול שאיננה רוצה להיות שקטה, שרוצה הביתה ולא להסתתר עוד  במסתורים ובעליית הגג. הצלחנו  להשקיטה בשירים ומעשיות הנספרים לה בלחש, אמנם כל קול יכול להביא את המוות. כשבוע ישבנו ככה עד שפה גם נאלצנו  לעזוב את האיכר."

"ונחום הלך גם הפעם לחפש מקלט אחר. וקרה שביום זה שעזב אותנו, קרה דבר בכפר. שוטרים רדפו אחרי איכר אחד שגנב נפט ממישהו, והאכר בדרך מרוצתו עבר וחצה את משק של איכרנו, ונעלם מעיני השוטרים. הללו בטוחים  היו שנחבא בתוך מבני  המשק הזה החלו לחפשו  מייד. האיכרים נבהלו מאוד, ולא הספיקו להודיע לנו על דבר זה. אנחנו ידענו שזה הפעם בא הקץ ומתוך צעקות וחיפושים מאחורי הרפת, באה המחשבה לקפוץ למטה ולנוס. בקצה הרחוק נמצאנו ברפת מלוכלכים בזבל, וכבר רצינו לפתוח את השער ולהמלט מייד , והנה קולות מאחורי נשמעו והשוטרים אחזו במנעול הדלת. מוצא לא היה. נחבאנו בקצה הרפת בלב דופק ובתפילה על שפתיים, כמו לפני מוות. הדלת הגדולה נפתחה בסערה ושוטרים המשחיתים התפרצו פנימה. נעצרנו את נשימתנו. הביטו כה וכה והפכו את המקום , ובזעם שלא מצאו את הגנב עזבו את הרפת. נשארנו חיים. עצמתי עיני כבחלום. האמנם יכולים לקרות ניסים גדולים כאלו- להיות ממש בכפי המוות ולהינצל ממנו. ובאמת עובדה זאת- נשארנו חיים. אחרי זמן מה שהשוטרים נעלמו מן העין , יצאנו בחשאי מפינת הרפת  ועלינו על מקומנו כלא שום דבר לא קרה. עלה אלינו  האיכר בעל הבית עם אישתו והבת שלו וברוב השתוממות הביטו על ארבעת הנפשות שניצלו  ממות בטוח. בחצות הלילה בא נחום. מצא מקום בשביל ארבעה איש לא יותר. ואחרי הרבה בקשות ותנחומים עלה על ידו לשכנע ת האיכר שאשאר אנוכי. באותו לילה עזב נחום עמהם את מקומנו ונשארתי אני לבדי."

 "בחוץ נפל שלג ראשון, הקור חדר והקפיא אותי. רעדתי כולי . סביבי חושך, עלטה, מבחוץ לא נשמע אף צליל אחד. כל האיכרים יושבים בבתיהם החמים. רק  הדי נשימתם הכבדה של הבקר אשר ברפת למטה עלו מפעם לפעם אלי. לא ידעתי איפה אבא, יצחק, גולדה ושמעון, עטי ואריה. מחשבות שונות עלו במוחי. ודמעות חמות, חמות זלגו מעיני וכסו את התבן הקר עליו שכבתי. כשהחשיך לגמרי, נכנסה בעלת הבית והגישה לי אוכל בדומיה מבלי להגיד דבר-מה, והלכה לה נשארתי אני לבדי עם הרהורי העצובים.

ככה סבלתי  שלושה יום. השלג לא חדל לנפול. הקור הציק עד למאוד."

ליומן המלא כספר דיגיטלי באינטרנט , באדיבות הבת טלי  לוסטיגמן ( קישור )

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הנער נוח קליגר מעביר ילדים יהודים דרך צרפת לשוויץ הניטרלית

  נורברט קליגר נולד בשנת 1926, בעיר שטרסבורג שבצרפת, בנם של ד"ר ברנארד קליגר, עיתונאי וסופר, ותקלה־אסתר לבית אייבשיץ. הוא גדל והתחנך בצ...