"נולדתי בשנת 1930 בזגרב שבקרואטיה. היה לי אח צעיר ממני. הייתה לי ילדות נפלאה. הייתי בבית ספר יהודי, בגלל שתמיד הייתה אנטישמיות. הייתה לי משפחה גדולה ואומנת . הייתה לנו דירה מאוד יפה . הייתי הנכדה הבכורה, ולכן פינקו אותי כל הזמן. אבי היה אדריכל, והחזיק בבית חרושת לרהיטי זכוכית ומתכת. הוא עשה מנורה גדולה בבית הכנסת בסרייבו. אמי הייתה עקרת בית.
פתאום התחילו צווים נגד היהודים. אחד
הצווים היה טלאי צהוב. נעלבתי , כי היינו בני תרבות והתגאינו ביהדותנו.
אני
זוכרת שהגיעו שני קצינים גרמנים לראות את הדירה שלנו, וכולנו הבנו מה זה אומר . בבית החרושת של אבי היה תא קומוניסטי. הוא
היה בין היחידים, שהבינו שצריך להסתלק. לכן שיחד שני סוכני גסטאפו, בכסף רב ותוך סיכון אדיר. כך סבתי, , אמי אחי
ואני נסענו עם שני הסוכנים לספליט. שם הייתה קבוצת פועלים שאירחה אותנו אצלה . אבי
הצטרף אלינו מאוחר יותר. נאלצנו להתייצב אצל האיטלקים בקסטל נואבו דל בוסקו, אבל
למעשה הם הצילו אותנו. היינו מוגבלים בתנועה אבי
עבד אצל האיכרים. לא היה כסף ולא אוכל, אבל זה לא היה מאוד טראומטי עבור הילדים . בשלב מסוים האיטלקים לקחו אותנו ברכבת
לאיטליה. בתחנת הרכבת בנאפולי האמריקאים התחילו להפציץ, ואנחנו היינו סגורים
ברכבת. זה היה לא נעים, בלשון המועטה . מהרכבת הגענו למחנה ריכוז פרמונטי, שהיה באזור
ביצות . סבלנו ממלריה, היה מעט מאוד אוכל ולא היו תרופות כלל. היינו
בביתני אסבסט, ומהתקרה נשרו עלינו פשפשים. אבי הקים שם בית ספר, ולמדנו כל הזמן. זו הייתה נקודת אור. האיטלקים
לא הרביצו לנו ולא התאכזרו ישירות, אלא פשוט התעלמו מאיתנו כך – שנמות מהמחלות והתנאים הקשים.
כילדה, הדברים לא נראו לי נוראיים. במחנה התגבשו תנועות נוער, ואני הצטרפתי לשומר הצעיר . מספר פעמים המחנה הופצץ ע"י בעלות
הברית, כי חשבו שזה מחנה צבאי. כשבעלות הברית התחילו להתקדם, והאיטלקים הסתכסכו עם
הגרמנים, אמרו לנו לעזוב את המחנה
כי הגרמנים מתקרבים. ברחנו והסתתרנו בהרים, חסרי כל. אני לא יודעת כמה זמן היינו
שם . הבריטים שיחררו אותנו
בשנת 1944 .יחד איתם היו חיילים מהבריגדה ונציגים מהג'וינט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה