בני וירצברג נולד בגרמניה בעיר
אלטונה, כיום חלק מהמבורג, והיה בן יחיד להוריו. האב גבריאל גוסטב, סוחר אמיד, היה
נתין פולני שהתערה בגרמניה. האם רחל היתה בוגרת אוניברסיטה שטיפלה בתינוק. בתצלום
מ-1929 נראית האם מהודרת ומחייכת בגאווה ליד העגלה ובה בנימין בן השנה. אירועי ליל
הבדולח בנובמבר 1938 קטעו ילדות מאושרת של בני, אז כמעט בן עשר, שלמד בבית הספר של
הקהילה היהודית בהמבורג והיה, לפי הגדרתו בספר, "ילד מפונק של אמא".
הוריו נאסרו על ידי הגסטאפו, אך
בזכות קשריהם שוחררו. הניסיון לשלוח את בני בטרנספורט ילדים שיצא לאנגליה לא הצליח
וכעבור זמן קצר גורש אביו לפולין. ביולי 1939 נסעו בני ואמו בעקבות האב, והתגוררו בבית
הדודה ברובע היהודי בעיר סוסנוביץ, בדרום פולין. בספטמבר כבש הצבא הגרמני את העיר.
מגטו סוסנוביץ נשלחו בני והוריו
באוגוסט 42' לאושוויץ. האם נשלחה מיד לתאי הגזים ובני בן ה-14 הופרד מאביו ההמום,
שהועלה על משאית. בני הבין שלא יזכה לראות שוב את אביו ובתעוזה בלתי רגילה ניגש אל
אחד הקצינים וביקש בגרמנית רחמים על האב. קצין האס-אס שאליו פנה היה ד"ר יוזף
מנגלה, אך הילד כמובן עוד לא ידע זאת. מנגלה נעתר משום מה לבקשת הילד היהודי,
והורה לצרף את האב לחבורה של 17 נערים שנשלחו לעבוד.
בספר מגולל וירצברג את חייו
באושוויץ, שם שימש מעין נער שליח בבית החולים ולמשך כמה שבועות אף היה משרתו האישי
של מנגלה. בכל בוקר היה עליו לחכות לבואו של מנגלה, כדי להעמיד את האופנוע שלו
בחניה. הוא היה מסייע לקצין האס-אס לחלוץ את מגפיו, מצחצח אותם, ובמשך היום היה
עליו לעמוד לפקודתו. כך ראה וירצברג יום-יום את האסירים שקיבלו
"טיפולים" מידיו של מנגלה.
"נכנסתי
לאולם החולים וניסיתי לדובב מישהו מבין אלה שנותח, אך לשווא", כתב בספרו.
"לא היה בכוחם להוציא הגה מפיהם. כעבור זמן רב, כשהחלו להתאושש, התברר שלכולם
תחבושת מתחת לבטן ומעל לאיבר המין. עתה היה ברור מה שאירע: לכל אחד הוצא אשך אחד
או שניהם".
יום אחד נקרא הנער להיכנס לחדר
הניתוחים. "אחרון הצעירים שכב על השולחן בעיניים פקוחות", כתב.
"הניתוח נערך בו בהרדמה מקומית. עכשיו הבנתי פשר הזעקות, והשתיקות המוזרות
שלאחר מכן: זקיפי אס-אס סבבו במעגל את שולחן-הניתוח כשלועי אקדחיהם מכוונים אל
המנותח. הם נראו כנהנים ממחזה מרתק. הצצתי בפניו של ד"ר מנגלה: היתה בו
שלווה; נראה היה כמבצע ניתוח הומני להצלת חיי אדם..."
בסוף היום, כתב, "נצטוויתי
לאסוף את הצנצנות וראיתי שבתוכן איברים מעוגלים, אחד או שניים. על גבי הצנצנות היו
רשומים שני שמות, של היהודי שממנו נלקח האיבר, ושל איזה טייס גרמני, שלו הוא מיועד
להשתלה. ד"ר מנגלה גמר, הודה לעוזריו ויצא מן החדר. אני נשאתי אחריו את
הנרתיק עם הצנצנות. הוא החליף את לבושו, נכנס שוב לתוך מדיו. נתבקשתי לעזור לו
בנעילת מגפיו. אחר יצאתי והתנעתי את אופנועו. הוא נפרד מן הסגל, דחף לידי שוב
חתיכת שוקולד והסתלק".
וירצברג מספר בספרו גם על ביקורו
של אייכמן במחנה (כעבור שנים, כשהתנהל משפטו של אייכמן בירושלים, נסע וירצברג
לצפות בדיוני המשפט בכל פעם שהתפנה לכך. באותו זמן גם החליט לכתוב ספר עדות).
בזכות "מעמדו" המיוחד הצליח וירצברג לשחרר את אביו משלוש סלקציות ולא
פעם אף העביר לו מזון. הנער שרד איכשהו עד סוף 44' והמשיך לסייע לאביו, שנחלש והלך.
בינואר 45', בשיא החורף, כשהצבא
הסובייטי התקרב, הוציאו הנאצים את האסירים למסע רגלי שכונה אחר כך "צעדת
המוות". אביו היה כה חולה, עד שהתיישב כבר בתחילת המסע על האדמה הקפואה. בני
סחב אותו ככל שהצליח, עד הרגע שבו אזלו כוחותיו של האב והוא התמוטט. קצין נאצי
כיוון אליו את נשקו. "ראיתי להבה פורצת מלוע רובהו ואבא צנח ומת, מתבוסס
בדמו", כתב וירצברג. "אבא, שהצלחתי שלוש פעמים להצילו מהמוות. נשמתו
ריחפה מעלי, תוך כדי הליכתי וצעידתי. ויש שדימיתי כי אבי ואמי צועדים זה לצד זה
יחד עמי ומחזיקים בי לבל תמוטט יד מרצחת גם אותי".
מקור וקרדיט : דליה קרפל , עיתון
"הארץ"
לאחר השחרור מהמחנה שהה בעיירת הדייגים סנטה מריה באיטליה עד
העלייה לארץ ישראל בנובמבר 1945. במסגרת עליית הנוער נקלט וירצברג בקיבוץ גבעת
השלושה, ובו למד ועבד ועבר הכשרה לקראת השירות בפלמ"ח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה