מקור וקרדיט :
אהרון עינת , חיי יום־יום בגטו וילנה , מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' , שנת ההוצאה: 2013
אהרון עינת נולד בשנת 1934 בווילנה. את תקופת השואה עבר בגטו ועם חיסולו – במחנה העבודה הק"פ. הוא, אמו ואחיו ניצלו עם שחרור העיר על ידי הצבא האדום ביולי 1944.כעבור שנתיים עברה המשפחה ללודז',פולין, שם למד בבית ספר עברי וספג את ערכי הציונות. בשנת 1950 עלתה המשפחה ארצה. עינת התגייס לצה"ל, שירת בהנדסה קרבית 25 שנים , והשתחרר בדרגת סגן אלוף.
במהלך השירות רכש השכלה אקדמית. הוא נישא בשנת 1957 ונולדו לו שלושה בנים: חיים והתאומים תומר ועופר. אחרי השחרור מהצבא עבד 26 שנים במוזיאון בית התפוצות ובמקביל ו עסק בליווי קבוצות לחו"ל ובהדרכת משלחות נוער לפולין.
בהשפעת הביקור הראשון בווילנה, לאחר כמעט 50 שנה מאז עזיבתה, התמסר למחקר על גטו וילנה ובמסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים השלים בשנת 2006 את עבודת הדוקטורט "החיים הפנימיים בגטו וילנה", שהיא בסיס לספר זה.
הגטו השני "הקטן"
הצפיפות בגטו הייתה איומה. נדרשנו למאמץ רב כדי לעבור מצד אחד של הרחוב אל הצד האחר – מרחק מטרים ספורים. הקושי הרב ביותר היה למצוא פינת מגורים. נדרשו כוח פיזי ותעוזה כדי "להשתלט" על פינה באחת הדירות שכבר נתפסו. לנו, ללא אבא, זה היה כמעט בלתי אפשרי.
למזלנו, הצלחנו איכשהו לחבור לבן דוד של אמי, לייבל – גבר חזק עם שתי רגליים על הקרקע שידע להסתדר. לייבל הקצה לנו פינה בחדר "שארגן"– חדר מעבר בתוך דירה ברחוב היהודים שבה גר עם משפחתו – אשתו חיהל'ה ושתי בנותיו: גולדה ופייגה. היינו יחד שבע נפשות.
אמי החלה לעבוד, דבר שזיכה אותה ב"שיין" לבן (תעודת עבודה). היציאה, יחד עם קבוצות העבודה, אפשרה לאמי לקיים סחר חליפין עם הפולנים ולהבריח לגטו, תמורת חפצים שהביאה מהבית, מצרכי מזון חיוניים.
ביום כיפור, 1 באוקטובר 1941,נערכה האקציה הראשונה בגטו. אמי הייתה בעבודה ואני שיחקתי בחצר סמוכה. פתאום הבחנתי בתכונה
רבה על יד השער ובחיילים גרמנים, יחד עם שוטרים ליטאים, קופצים מהמשאיות ולוכדים יהודים. נבהלתי ומיהרתי הביתה, מקפיד שלא לעורר כל תשומת לב. בדרך ראיתי ליטאים מכים איש זקן שנשען על מקלו.
הבחנתי גם שאחד הליטאים עוקב אחריי. בסופו בשלום, ואז הופיע הליטאי. הוא דרש להציג לו את "השיינים",שאם לא יוביל אותנו למשאיות. כבר אז הבנו את מה שהוכח עם הזמן כוודאי – משמעות הדבר – מוות!
לחיהל'ה, קרובת המשפחה שבעלה עבד, היה שיין מתאים, וכך תפס הליטאי רק אותנו – את אחי ואותי. רועדים מפחד פרצנו בבכי, אך בשל תושייתה הגואלת של חיהל'ה, שבתחנוניה, ויותר מזה – בכספה, הצליחה לשחד את הליטאי, ניצלנו!
בערב, כשחזרה אמי סוף סוף מהעבודה, לא היה גבול לשמחתי, אך לא לזמן רב – האקציה התחדשה בלילה. שוב הייתה סכנה לקיומנו. תוקף השיין הלבן שהיה ברשות אמי נגמר והיה עלינו להסתתר. בלית בררה, מאחר שלא היה לנו מחבוא ("מאלינה",בשפת יהודי וילנה) ,ירדנו לחנות בקומת הכניסה. חזית החנות, שהייתה ריקה מסחורות, פנתה לרחוב והייתה נעולה, אך הייתה לה גם כניסה אחורית מכיוון חדר המדרגות שלנו. העברנו את הלילה בחושך ובדממה. שמענו את צעקות החיילים ואת תחנוני הקורבנות.
שוב שיחק לנו המזל (כפי שיקרה לא אחת בעתיד) – שוב ניצלנו!
היום אני חושב שעזרה לנו העובדה שהיו אלה האקציות הראשונות בגטו, ושהגרמנים והליטאים עוד לא היו מורגלים לחיפושים; או אולי הייתה זו העובדה שהם הצליחו למלא את המכסה די בקלות. הגטו חוסל כעבור שבעה שבועות, אך אנו הצלחנו לעבור מבעוד מועד לגטו הגדול.
הגטו הראשון "הגדול"
מה שזכור לי מהגטו הגדול הוא צפיפות חונקת ברחובות והדירה הראשונה. במקור הייתה זו דירתם של דודתי מלכה ובעלה לייבל, שנרצחו יחד עם שני ילדיהם ב"פרובוקציה הגדולה",שעה שהגרמנים פינו את האזור בעבור הגטו העתיד לקום. הדירה הייתה ברחוב שאוולי (Szawelska ) שבה התרכזו כמה מבני המשפחה שלנו שנותרו בחיים: דודתי ביילה עם שלושת ילדיה (שבהם הבן הגדול חנא קיבל עם הזמן שיין ובו רשם את אמו בתור אשתו ואת אחיו כילדים שלו, וכך ניצלו בכמה אקציות) ובן הדוד של אמי לייבל ובני משפחתו (שעימם גרנו בגטו הקטן). ייתכן שהיו עוד "אורחים מזדמנים" בדירה. אני משער שלייבל, עם כישרונו, יכולתו ולבו החם, הושיט לנו את העזרה החיונית להתארגנות מחודשת.
באקציה הראשונה שנערכה בגטו התחבאנו במאלינה מאולתרת.
נכנסנו לחדר שהיה צמוד לסלון ואדם מבחוץ הסתיר את הדלת על ידי המזנון שהיה רחב וגבוה. מי שנכנס לדירה לא הבחין בשינוי, אלא אם התעמק בחיפושים. רועדים מפחד שמענו את קולות הגרמנים והליטאים, ושוב, למזלנו, לא גילו אותנו. אחרי האקציה התברר שהאיש האמיץ, ששמר עלינו, תלה את עצמו בדלת הכניסה, ובכך יצר מעין הרתעה אצל מבקשי נפשנו.
גם באקציות אחרות הצלחנו להינצל באמצעות "מאלינות" שמצאנו.
פעם אחת אפילו בבית שהיה מחוץ לגטו, ליד הכנסייה. באמצעות נורה עמומה שדלקה בפרוזדור הבית יכולנו לראות אנשים נוספים שמצאו בו מחבוא.
עברנו מדירה אחת לאחרת, עד שלקראת סוף שנת 1941 הגענו לדירה ברחוב לידא Lidska שבה גרנו עד סמוך לחיסול הגטו.
מקור וקרדיט :
אהרון עינת , חיי יום־יום בגטו וילנה , מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' , שנת ההוצאה: 2013
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה