שמעון סרברניק
היה אחד הניצולים הבודדים ממחנה ההשמדה חלמנו בפולין. זה סיפורו :
שמעון סרבניק
(10 באפריל 1930 – 16 באוגוסט 2006) היה ניצול שואה, אחד משלושת הניצולים היחידים
ממחנה ההשמדה חלמנו. עדותו במשפט אייכמן נחשבת לאחת מעדויות השואה הקשות שנשמעו.
סרבניק נולד
בעיר לודז' בפולין כבן יחיד להוריו. בהיותו כבן 10 פרצה מלחמת העולם השנייה
וסרבניק הועבר עם משפחתו להתגורר בגטו לודז'. כשהיה בן 13, בקיץ 1943, הוא צעד ברחוב
בגטו לודז' עם אביו דוד בדרכם לבית הכנסת, כשלפתע נורה אביו למוות בידי חייל
גרמני. מספר חודשים מאוחר יותר, בחורף 1943 נתפס ברחובות הגטו וגורש למחנה ההשמדה
חלמנו. הוא לא הורשה אפילו להודיע לאמו לאה לאן הוא נלקח. עם הגעתו למחנה, צורף
ליחידה של עובדי כפייה. רגליו נכבלו באזיקים, ואורך השרשרת ביניהן היה בערך 40
סנטימטרים. האסירים הוכרחו ללבוש את האזיקים 24 שעות ביממה, כדי למנוע את בריחתם.
שלשלאות אלו לא הוסרו עד תום המלחמה.
בחודשיו
הראשונים במחנה, הוא הקים צריפים ואוהלים והשתתף בבניית הקרמטוריום. ביוני 1944,
כאשר החלו משלוחים קבועים של יהודי לודז' להגיע למחנה להשמדה, הוטל עליו לקבור את
גופות הקורבנות אשר הומתו במשאיות גז ולעקור את הזהב משיניהם. בנוסף, הועסק במיון
חפציהם של הקורבנות, ובאחד התיקים מצא את מסמכיה של אמו. כך נודע לו כי אמו הייתה
בין הנרצחים. בעדות שנתן למוזיאון יד ושם תיאר סרבניק את הרגשתו כלפי מותה של אמו:
"תפקידי היה לאסוף את שיני הקורבנות. הריח היה נורא. זו לא הייתה אמי בלבד,
אלפי אימהות עברו תחת ידיי. ליבי כאב על מות אמי אך היו עוד אלפים כמותה..."
בעדותו במשפט
אייכמן סיפר כי מפקד המחנה הנס בותמן היה נוהג לערוך לאסירי המחנה תרגילי התעמלות
מפרכים ולירות למוות באסירים אשר הותשו. במהלך 1944 הועבר ליחידה שעסקה בהטמנת
גופות הנרצחים. אנשים שעבדו בעבודה זו הוצאו להורג אחת לשבועיים והוחלפו באחרים.
סרבניק, שהיה בעל קול מדהים וזמר מוכשר, הצליח להתחבב על שומרי המחנה בזכות שירתו,
וכך ניצל.
באוקטובר 1944 החלו הנאצים בפירוק המחנה ובשלב
זה הרגו כמחצית מבין 80 פועלי המחנה. בלילה שבין ה-17 ל-18 בינואר 1945, ערב
סגירתו הסופית של המחנה החליטו הגרמנים לחסל את "קומנדו העבודה". באסם
ישבו 47 אסירים, בעלי מלאכה, ואנשי הקומנדו ( פלוגת העבודה של היהודים) , איש האס
אס דרש מחמישה אסירים לצאת וללכת אחריו. הוא דרש מהם לשכב על הבטן עם הפנים לקרקע.
בחמישייה זו נמצא גם סרבניק, אשר שכב שלישי: "שכבנו חמישה ראשונים, שכבנו כך
עם הגב למעלה. שמעתי את הירייה הראשונה, אז התחלתי להסתובב עם הראש. שמעתי את
השנייה. פתאום בשלישית קיבלתי כדור... לאחר הירייה השנייה נבהלתי ורעדתי בכל הגוף
ו... זה מה שהציל אותי כיוון שהדבר גרם לכך שהכדור לא פגע בגולגולת, אלא הוא עבר
דרך הצוואר והחך העליון ויצא דרך האף, ולמרות פציעתי הקשה עשיתי את עצמי למת...
שכבתי. עמד שם חייל גרמני ששמר על המתים...
היורה הלך עם האוזן למטה, לשמוע אם מישהו עוד מתנועע. היו כאלה שעשו כל מיני
תנועות, אז הוא הוציא את האקדח וירה בהם שנית. אחרי כמה רגעים חזרה אלי ההכרה,
כשראיתי שהוא בא, הפסקתי לנשום, לא נשמתי". אחרי שהנאצים עזבו, הוא התרומם
וזחל לאורוותו של איכר פולני, שם התמוטט. האיכר הסיר את האזיקים מרגליו ונמנע
מלהסגירו לידי הנאצים, ככל הנראה כיוון שפחד מהכוחות הרוסיים המתקרבים, יותר מאשר
מהגרמנים. לאחר כ-48 שעות נמצא על ידי חיילי הצבא האדום כשהוא גוסס. הוא הועבר לבית
חולים בוורשה, שם העריכו הרופאים כי יחיה רק שעות ספורות, אך הוא שרד.
באמצעות ארגון
"הבריחה" הגיע סרבניק ב-1946 למחנה העקורים וגשייד שבאוסטריה, שם פגש
בשני ילדים משארית הפליטה – שבח וייס, לימים יו"ר הכנסת ושגריר ישראל בפולין,
ואחותו. סרבניק וקבוצת הפליטים עלו לארץ ישראל לאחר שהות של כשנה באיטליה.
ב-1948 התגייס
לצה"ל, שירת בחיל הקשר, והיה ממקימי המשדרים הראשונים של גלי צה"ל במחנה
"פילון" ליד ראש פינה. בשנת 1949 נישא לחווה, אותה הכיר במחנה של עליית
הנוער באיטליה. מנישואין אלו נולדו שתי בנותיו: לאה וציפי. בשנות ה-50 עבד בבניין
ותרם למאמץ הלאומי של הקמת המדינה, בעיקר באזור עמק בית שאן. ב-1960 התחיל לעבוד
בתעשייה הצבאית כמנהל מחלקת חשמל, עד ליציאתו לפנסיה ב-1992.
במהלך משפט
אייכמן העיד סרבניק עדות מפורטת על קורותיו במחנה חלמנו. ב-1965 נקרא להעיד במשפטי
הנאצים בגרמניה. בזכות עדותו וזיכרונו הפנומנלי הורשעו 11 פושעי מלחמה מאנשי הסגל
של מחנה חלמנו.
בשנת 1978,
כאשר צילם קלוד לנצמן את סרטו "שואה", הוא בחר בסרבניק כאחד מגיבוריו
הראשיים. תמונתו של סרבניק שט בסירה על נהר הנר ומשמיע את השירים שזימר לנאצים
בחלמנו נחרתה בזיכרונם של מיליוני צופים. במהלך הצילומים הוא נפגש עם בנו של האיכר
הפולני אשר בחוותו הסתתר, וקיבל מידיו את השלשלאות שהסיר אביו מרגליו. בשנת 2001
תרם את האזיקים למוזיאון יד ושם. בנוסף, סייע למנהלת המוזיאון בחלמנו בחפירות שהיא
מנהלת במגמה לשחזר את מחנה ההשמדה, ועסק רבות במתן הרצאות לתלמידים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה