מאת: קורין
אלבז-אלוש, אטילה שומפלבי
ב-15 באפריל 1945 שוחרר מחנה הריכוז "ברגן-בלזן" הגרמני. כבר 77 שנה חוגגת ניצולת השואה, נעמי שניאור
(93), את חג החירות שלה ביום הזה – והשנה תהיה זו חגיגת חירות כפולה, שכן ליל הסדר
נופל על אותו התאריך בדיוק, וגם אותו היום – שישי. כעת היא נלחמת על הזיכרון,
שלדבריה הושכח ולא דובר. "נעשה פה עוול", היא אומרת בריאיון לאולפן ynet. "בין המשחררים היו חיילי
הבריגדה מארץ ישראל, ולכן נשמעה שירת 'התקווה' במחנה ברגן-בלזן – במקום המוות
הגדול".
שניאור, ילידת פולין, עברה על בשרה את התופת האנושית בגטו לודג', באושוויץ,
במחנה העבודה ברמן ולבסוף במחנה הריכוז, ברגן-בלזן. אחרי
שכבר עלתה ארצה, יתומה ובודדה, ובנתה את משפחתה – שכלה ניצולת השואה את בתה
הבכורה, תינוקת שנפטרה מדלקת ריאות – ואת בנה אפרים, שנפל במלחמת יום כיפור.
את היום שבו יצאה לחירות היא זוכרת לפרטי-פרטים: "אמא שלי,
שהייתה כבר חולה מאוד, אמרה פתאום, 'מה קורה פה? אין חיילים על המגדלים', ואז
שמענו בחמש שפות, 'אנחנו המשחררים שלכם. התרופות בדרך, תתאזרו בסבלנות'. אבל אמא
לא שרדה, כמו רבים אחרים".
אחרי ששוחרר המחנה והוצת, נפטרו עוד כ-15 אלף
יהודים מהמחלות שבהן נדבקו במחנה, ומתשישות ורעב בשל התנאים הירודים בו. שניאור
נותרה יתומה ובודדה בעולם. היא עברה לקבוצות נוער בשוודיה, ובשנת 1948 עלתה לארץ
לבדה, באוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב". עם כניסת האונייה לנמל חיפה
ולאחר מאבק עם הבריטים, נשלחה למחנה מעצר בקפריסין.
הבן נפל על הגנת החרמון
לאחר
שני ניסיונות בריחה הצליחה שניאור לצאת מהמחנה ולהגיע ארצה – תחילה למחנה העולים
בגבעת אולגה, ומשם להקמת קיבוץ דברת, שם פגשה את מי שעתיד להיות בעלה, טובי, אף
הוא ממקימי הקיבוץ.
ארבעה ילדים נולדו להם: דרורה, שנפטרה מדלקת ריאות שבועות
ספורים לאחר הלידה, אפי (אפרים), עוזי ויאיר. בשנת 1957 השתקעה בבאר שבע, ובמלחמת
יום הכיפורים, בשנת 1973, בקרב הראשון על החרמון, שכלה ניצולת השואה את בנה אפי,
שהיה מ"פ בחטיבת גולני. לאחר נפילתו הוענק לו עיטור העוז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה