Rinat Ben Noon
התינוקת בתמונה היא אימא שלי. אביבה מירז (לבית חרוזי/מנפרל). הבחורה שלצידה היא ריינה, אחותה הצעירה של אימה של אמי- סבתי. התמונה צולמה במזריץ, פולין, כנראה לקראת סיום שנת 1941, אולי תחילת 1942. אני יודעת את זה כי אימי נולדה בספטמבר 41 ולקראת גיל שנה הועברה למחבוא אצל גויה מחוץ לגטו מזריץ. ריינה היא זו שהצליחה להבריח את אימי התינוקת מחוץ לגיטו, בריצה על גגות הבתים. מספר חודשים קודם לכן עוד אימי היתה ביחד עם אימה ואחותה "הגדולה" לאה'לה בת הארבע, ברחוב, במזריץ. השלוש נתקלו באחות אחרת של סבתי- חיה-סורה. היא אמרה לסבתי "למה את מסתובבת ברחוב עם שתי הילדות" תני לי אחת. והיא לקחת את אמי הביתה. דקות אחר כך עברו החיילים הגרמנים ברחוב ואספו את כולם לרכבות כולל סבתי פרידה ולאה'לה הפעוטה. עד ראיה סיפר לסבי, שהן נחנקו למוות כבר על הרכבת. הן עמדו ליד החלון היחיד ונמחצו למוות על ידי נוסעי הקרון שניסו להגיע לאוויר. אני מדמינת לעצמי את הסיטואציה שבה חי'סורה מבקשת לקחת ילדה אחת, ולאה'לה שהיתה כבר פעוטה גדולה אומרת, "אני רוצה להישאר עם אימא". אמי הייתה תינוקת בת כמה חודשים. ריינה עצמה גם נאספה מהרחוב באחת האקציות הבאות ונשלחה למוות.
סבא שלי נישאר עם תינוקת. הילד הבכור שלו- שמחה (שאני נקראת על שמו- רינת) נפטר כבר לפני שאמי נולדה, מטיפוס ותת תזונה. אשתו ובתו נחנקו על הרכבת. הוא היה חסר אונים. הוא עבד כעובד כפייה במפעל, שעד כניסת הגרמנים, היה המפעל של משפחתו. הוא היה חייב להגיע לעבודה. כל בוקר הוא היה לוקח את אימי התינוקת. מניח אותה על ערמת המעילים בחשיבה, שכאשר הוא יחזור היא כבר בטח לא תהיה בחיים, הרי היא הייתה תחת ערמת המעילים. אבל זה לא קרה. היא שרדה גם את זה. כנראה שאחרי שבועות של בכי מרעב ומחיפוש אימה, היא פשוט הפכה אפתית. האפתיות הזו נפשית וגופנית הצילה אותה.
שנתיים היא הייתה אצל הגויה. ביחד עם אביה, דודתה- אחות אמה חיה-סורה ובן דודה בן השש- בוריס.
הגויה לא הייתה מחסידי אומות העולם. היא פשוט קיבלה את כל הכסף והתכשיטים של המשפחה. כל משפחתו של סבי שניספו במזריץ וכל משפחתה של סבתי שניספו במזריץ. אולם במשך הזמן נמאס לה מלהחזיק את היהודים. גם הכסף נגמר והיא הרעיבה אותם למוות. בעת השחרור על ידי הרוסים, הם כולם היו על סף מוות. אמי הייתה בת קרוב לגיל שלוש. כשהיא נכנסה למסתור היא הייתה בת שנה ושקלה 10 קילו, קצת דיברה וקצת הלכה. בגיל שלוש היא שקלה 10 קילו, לא הלכה, לא דיברה וגם לא רצתה לאכול. רופא של הצבא האדום אמר לדודתה ש"חבל על הזמן" מהילדה הזו כבר לא יצא כלום. שרידי מזריץ התקבצו בעיירה, כמאה או יותר אנשים, ואמי הפכה לפרויקט קהילתי : "להאכיל את אביבה". היה צריך לגרום לה לחזור ולפתח רצון לאכול, ולכן היה צריך לנסות ולהאכיל אותה קצת, כל הזמן. על הפרויקט ניצחה דודתה חיה-סורה שאהבה אותה כמו בת ויותר. היא פשוט בראה מצרור העצמות, האפטי, ילדה חדשה. זו הייתה ההתחלה השנייה. לאחר מכן היא המשיכה עם דודתה ודודה (שהיה קצין פולני לפני המלחמה ועבר עם יחידתו לשרת בצבא הרוסי) וכמובן עם בוריס- בן דודה לארה"ב. היו שלוש שנים טובות בניו-יורק- היא חיתה במסגרת משפחתית נורמלית-אמא אבא בת ובן.
סבי עלה לישראל עם סבתי לייקה- אותה הכיר לאחר המלחמה. לייקה בעצמה עברה מסכת איימה עם בתה, שהייתה בת גילה של אמי, נשאה את אותו השם-אביבה, אך לא שרדה. לייקה לאחר שנים של מחבוא עברה כמה מחנות ריכוז ואת צעדת המוות. ( את כל הסיפור כולו למדתי רק כשהייתי בת 20 לאחר מותה של לייקה סבתי. כילדים לא היה לנו מושג שהיא לא סבתנו הביולוגית, היא הייתה "ה"סבתא).
סבי דרש את אמי מדודתה בניו יורק. הדודה סרבה. היא אהבה אותה והיא גם כנראה לא סמכה על סבי. היום- שום בית משפט לענייני משפחה לא היה נותן לו את הילדה. אבל אז היה בית משפט של "הפולנים". ילידי מזריץ ששרדו את המלחמה ואלו שעלו לישראל לפני, ומול הלחצים שלהם חיה-סורה לא יכלה לעמוד.
אימי נשלחה לארץ ישראל באוניה. לבד. שלושה שבועות, ילדה בת 8. לקחו אותה ממשפחה אוהבת ושלחו אותה לזוג אנשים שהיא לא זכרה. כולם היו אנשים טובים, ושרוטים- מאוד. לייקה רצתה מאוד ללדת שוב אבל סבי סירב בתוקף להביא עוד ילדים לעולם הזה. אימי אומרת שהוא אמר לליקה- "יש לי ילדה בניו יורק אני אביא לך אותה". זה בוודאי לא היה גרוע כמו שזה נשמע, הוא מאוד אהב אותה. היא הייתה שריד למשפחתו לפני המלחמה. אבל הם כולם היו אנשים אבודים- הם רק נראו בסדר- מבחוץ. לייקה סחבה רגשות אשם נוראיות על בתה הפעוטה שהיו שזורים בשאריות תקווה ופנטזיה שאולי הילדה חיה באיזה מקום (זה סיפור שלם בפני עצמו). אימא שלי בת השמונה, היתה צריכה שוב, להתחיל מחדש, בתוך הבית הקשה הזה.
הכל בסדר- היא שרדה גם את השנים הקשות האלו, עובדה, כשבוריס בא מניו יורק, לקחת אותה חזרה, כשהיא בת שמונה עשרה היא סרבה. היא למדה בבית הספר לאחיות בבלינסון, אבא שלי כבר היה בתמונה, היא המשיכה הלאה.
אנחנו ארבע ילדים ועשרה נכדים. כל ערב יום השואה אנחנו נוסעים לאמי ואבי. אפילו לא מדברים על השואה, סתם נמצאים שם, להיות. זה מספיק.
*נשבעת- התכוונתי לכתוב רק כמה משפטים על אמא שלי.
ראו גם :
טופס שהוגש ע"י הבת ד"ר רינת בן נון ל"יד ושם "
אביבה מירז נולדה ב7.9.1941
בעיר מזריץ. היו לה שני אחים גדולים ממנה. אחות בת בת כ5 ואח בן כ-8. אחיה שמחה נפטר בשנת 1940 מטיפוס בגטו. למשפחת אביה היה מפעל תעשייתי . עם כיבוש מזריץ על ידי הגרמנים באופן סופי באוקטובר 1939, המפעל הוחרם על ידי הנאצים ואביה של אמי הפך להיות עובד פשוט במפעלו. בעיר הוקמו מפעלי כפיה שבה הועסקו יהודי העיר והסביבה.
כשאביבה הייתה כבת 10 חודשים בערך, נחטפו אימא, פרידלה ואחותה לאה בת החמש על ידי הנאצים והועלו על רכבת למחנה ריכוז. (25.2.42 בטרבלינקה(. עד ראיה סיפר לאביה של אביבה (ברל מנפרל-חרוזי) כי אמא של אביבה וילדתה עמדו בקרבת החלון ברכבת ולכן נחנקו מלחץ האנשים שניסו להגיע לחלון ולנשום.
עם מות אימא נשארה אמי עם אביה ומשפחת אימא . בימים הראשונים אביה שנשאר איתה לבדו נאלץ לקחת אותה איתו למפעל לעבודת הכפייה. מחוסר אונים הוא היה מניח אותה על ערמת המעילים, כשהיא מכוסה במעילים עד סיום משמרתו, כאשר בכל יום הוא ציפה שהיא תחנק למוות מהמעילים הרבים
והמסחור באוכל, או שהיא תבכה וכך יגלו אותה הנאצים. אולי אביבה התינוקת הייתה במצב של אפיסת כוחות, תת-תזונה ואיבדה את הרצון לבכות והיכולת לבכות. כך שרדה יום אחר יום בערימת מעילי הפועלים. עד שאחות אימא (הדודה הצעירה, ריינה) הצליחה להעביר את התינוקות אל מחוץ לגטו ומסרה אותה לידי פולניה תמורת תשלום. לאחר כמה ימים הצליח גם אביה – ברל מנפרל- חרוזי לברוח מהגטו לצד הפולני והצטרף לבתו התינוקת. אתו ביחד באו גם אחות נוספת של אשתו –חיה-סורה ובנה בן החמש
בוריס. הארבעה שהו עד סוף המלחמה, בבית אישה פולניה שעשתה זו תמורת כל התכשיטים של המשפחה. הדודה הצעירה ריינה, שחזרה לגטו נתפסה גם היא על ידי הנאצים והובלה אל מחנה הריכוז שם
היא נרצחה.
משנת 1942 ועד סיום המלחמה התחבאו אביבה, אביה-ברל, חיהסורה- דודתה אחות אימה ובוריס בן דודה אצל הפולניה. המבוגרים ובוריס הילד בארון, מתחבאים מהנאצים, ואביבה התינוקת בבית על הרצפה. בתחילה בתה של הפולניה בת ה17 טיפלה באביבה התינוקת, אולם לאחר כשנה היא חלתה
בטיפוס ונפטרה. הפולניה שהחביאה את המשפחה כעסה על מר גורלה וניסתה בכל כוחה להביא למותם בתוך ביתה על ידי הרעבתם (היא לא יכלה להסגיר אותם מבלי להיתפס בעצמה). היא נהגה להתעלל
באביבה התינוקת. היא נהגה להגיש לה אוכל על הרצפה ביחד עם החתולים ולתת לה להיאבק עימם על
מעט האוכל.
בעיתון של יוצאי מזריץ משנת 2006 (http://www.mezritch.org.il/tribune/Tribune-
renumbered_low.pdf) מופיעה תיאור שנכתב על ידי ברל מנפרל-חרוזי על תקופה נוראית זו. בתיאור הוא מתייחס לילד בן 6 שהיה כנראה בוריס שפירו, בנה של חייסורה (אחות אמא של אביבה).
1 התאריכים לקוחים מדפי עד שמילא אביה , מספר 28319/11
הרוסים שחררו את העירה ביוני 1944, בעת שחרור מזריץ היו הניצולים על סף מוות. אביבה הפעוטה נלקחה לרופא שסבר שהיא לא תצליח לשרוד, ואם היא תשרוד היא כנראה לא תהיה מפותחת כפי גילה.
בעת כניסתם אל בת המשפחה היתה אביבה כבת שנה, שקלה 10 קילו ודיברה מעט. בעת השחרור, לאחר כשנתיים במחבוא היא שקלה 10 קילו, לא דיברה, איבדה את הרצון לאכול, לא בכתה ולא הגיבה.
אביבה הפעוטה הפכה להיות הפרויקט של מעט ניצולי מזריץ והסביבה שהחלו לחזור לעיר. כל אחד בתורו ניסה להאכיל אותה מעט על מנת להרגיל אותה לרצות לאכול. על המלאכה ניצחה דודתה חייהסורה שאהבה אותה כבתה
וממש בנתה אותה מחדש.
בינתיים , בעיר , חזר בעלה של חייהסורה, אשר היה קצין בצבא בפולני , ובעת התפרקות הצבא הצטרף לצבא הרוסי. עתה היה עליהם להתחיל לברוח משום שלואי שפירו היה בבחינת עריק מהצבא. הקבוצה הקטנה שמנתה את אביבה התינוקת, אביה ברל מנפרל, דודתה- אחות אימא, בנה בוריס ובעלה לואי –
העריק, עברו אל מחנה פליטים בגרמניה.
בוריס הילד הקטן ששהה שנתיים בארון בילד עם אימו ודודו, פרק כל עול בשחרור. הוא היה נוהג לצאת לנסיעות ארוכות עם החילים, שיכור מהחופש הפתאומי. לא פעם הוא גרם לפחד נורא כאשר היה מאחר
להגיע. ופעם אחת הוא כמעט נשאר מאחור כאשר הוריו היו צריכים להימלט מהצבא האדום.
לייקה פוטרמן
במחנה הפליטים בגרמניה פגש ברל את לייקה פוטרמן גם היא ילידת מזריץ. ונישא לה. לייקה עברה את השואה הפרטית שלה באופן דומה. גם לה היתה ילדה קטנה, בגילה של אביבה והיא אף נשאה שם דומה.
אולם אביבה של לייקה לא הצליחה לשרוד. במחבוא האחרון במזריץ, בעת חיפוש החיילים הגרמנים, חנקו מתחבאים אחרים את הילדה שהשתעלה. כאשר נכנסו הגרמנים למחבוא לתפוס את היהודים, "ייעץ" אחד החיילים לליקה להשאיר את גופת הילדה משום שבחוץ יורים בכל מי שיש לו ילד, ואילו אם היא תצא לבד יש לה סיכוי להגיע למחנה עבודה. לייקה השאירה את הילדה אולם סבלה כל חייה מייסורי מצפון נוראים,
שמה הילדה היתה בחיים, ורק איבדה את ההכרה. שנים רבות היא חיפשה אחריה לשווא. ברבות הזמן בשל נישואיה לברל הפכה לייקה לאימא של אביבה וסבתם של ילדיה.
לאחר שהיה של כשנה במחנה בגרמניה נאלצו להמשיך לברוח.
הפעם הם התפצלו. חיהסורה, בעלה ובנה בוריס נסעו לארה"ב , בתמיכת דוד מצד אימה. חיהסורה לקחה עימה את אביבה, שהייתה כבר בת 4 או 5. ודיברה יידיש, פולנית וגרמנית. אביה של אביבה- ברל מנפרל ואשתו לייקה פוטרמן עלו לישראל (לפני קום המדינה). ברל בעזרת סרטיפיקט, וליקה בפעולת העפלה אישית כאשר התגנבה לאונית נוסעים רגילה, התחבאה בתא של אישה ששיתפה עימה פעולה וברחה ממנה בנמל חיפה.
הפרק השני, הקצר והמאושר בחיי אביבה- ניו יורק
הפרק השני בחייה של אביבה היה קטע הילדות המאושר היחיד שהיה לה. בניו יורק היא היתה חלק ממשפחה שאהבה אותה וטיפלה בה במסירות. היו לה אמא שאהבה אותה מאוד (דודתה- חייסורה), בן דודה בוריס שהיה לה כאח, ודודה לואי שהתייחס אליה כאל בתו. בברוקלין ניו יורק למדה אביבה בבית
הספר שולמית, עד גיל 8.
במהלך אותת תקופה החל אביה ברל לבקש מדודתה שתשלח אליו לישראל את הילדה.
בארץ ישראל ביקשה לייקה לללדת שוב ילדים. ברל מנפרל סרב בתוקף. הוא לא רצה להביא עוד ילדים לעולם הזה. איבוד ילדיו הגדולים גרם לו צער רב והוא חשש מחוויה נוספת. יש לי ילדה בניו יורק ואני אביא לך אותה… הוא אמר לליקה. וכמובן שהוא גם רצה אותה באמת ובתמים. היא הייתה בתו היחידה. יש תיעוד של בקשת אביה – ברל להעלות את בתו לישראל מהמוסדות היהודיים.
במשך תקופה חייסורה סרבה למסור את הילדה. היא אהבה את הילדה, ודאגה לגורלה אצל אביה בארץ ישראל. לאחר שהשכנועים של ניצולי מזריץ גברו, בטענה כי זכותו של ברל לגדל את בתו היחידה שנותרה לו, נאותה חיהסורה לשלוח אותה לישראל.
בוקר אחד בשנת 1949 נאמר לילדה אביבה כי היא נוסעת לארץ ישראל. היא לא הבינה את משמעות הדבר ולא היה לה מושג היכן נמצא המקום הזה, זה נראה לה כטיול. ללא הכנה או הסברים תלשו אותה מביתה, והיא לא הבינה כי בכך מסתיימים חייה הטובים בחיק משפחתה האהובה. היא זוכרת היטב את
רגע הפרידה כאשר בוריס שהיה גדול ממנה בחמש שנים, יושב על אדן החלון וממרר בבכי. בעוד היא מקנטרת אותו אני יוצאת לטיול…אביבה הועלתה על אוניה ששטה לארץ ישראל במשך 3 שבועות.
בהפלגה היא היתה חולה מאוד. גם מחלת ים וגם תגובה טראומיתית של ילדה בת 8 שנלקחה ממשפחתה, אל הלא נודע, על אונייה בחברת זרים. אביבה זוכרת היטב רופא צעיר שטיפל בה כל הנסיעה והציל אותה.
תקופה שלישית: החיים עם משפחתה בישראל
התקופה הראשונה בישראל היתה קשה מאוד. היא לא זכרה כלל את אביה. והתגעגעה מאוד למשפחתה בניו יורק. היא לא הבינה מדוע הם שלחו אותה לאנשים הללו. לייקה לא הייתה פנויה רגשית לשמש לה אם.
והילדה שעברה את תלאות הרעב והתעללות בפולין, ונאלצה להתנתק ממשפחה אהובה בניו יורק, לא קיבלה טיפול טוב או אהבה. גם ההסתגלות בבית הספר נפגעה זמן רב בשל היותה "פליטה" .
אני לא רוצה להרחיב הרבה על תקופה זו. כל האנשים שהקיפו אותה היו פגועים מאוד מהמלחמה ולא נוח להאשים אותם בחוסר יכולתם לגדל אותה. אולם אין ספק שהבאתה לישראל לאביה הייתה טעות שנעשית בתום לב
אל ללא מחשבה על שלומה הנפשי של הילדה.
ברבות הימים היא התערתה מאוד בחברת הילדים והנוער בתל אביב, הצטרפה לגרעין נחל, והלכה לבית הספר לאחיות בבית החולים בלינסון. שם פגשה את בעלה אליעזר. אביבה עבדה בבית החולים בלינסון כ-40 שנה והיא ידועה כאחות מקצועית ואהובה מאוד, היא עבדה במיון, וכאחות כללית. הצילה אנשים רבים ממות, לבד ועם חבריה (למרות מה שאמר עליה הרופא שראה אותה מיד עם שחרור מזריץ מידי הנאצים).
היום
לאביבה 4 ילדים- שני בנים ושתי בנות ונכדים..
בימים אלה כשהיא בת 75 היא החלה להתמודד עם מחלת הפרקינסון, ולמרות זאת היא בעלת זיכרון ויכולת ביטוי מעולים.
אביבה חיה כל העת בצל זיכרון השואה. למרות שהיא עצמה אינה יכולה לזכור את המאורעות שהתחוללו בהיותה פעוטה, היא מרגישה את נכוחות כוחות האופל הנאצים כל העת. חושבת ומתייסרת על אחיה ואחתה הקטנים, אימא ומשפחתה, כמו גם על אביה ולייקה שנפטרו בשנות השישים המוקדמות שלהם
ממחלות הסרטן ודודתה חיהסורה שהמשיכה להתגורר בניו יורק עד מותה.
סיכום
סיפורה של אביבה מירז לבית מנפרל-חרוזי מגלם טרגדיה אישית ומשפחתית שחוו רבים מיהודי אירופה.
אביבה נולדה אל תוך המלחמה. מקורבי הוריה גערו בהם על כך שהם מביאים ילד לעולם בשעה שכל כך הרבה מתים ואף בנם הבכור מוטל לפניהם ממחלת הטיפוס. אולם למרות כל הסיכונים והאיומים דווקא אביבה התינוקת שרדה, בשעה שרוב רובם של בני משפחתה נרצחו על ידי הנאצים. אולי היה זה מזל ואולי דווקא מאחר והייתה קטנה כל כך הצליחה לשרוד עם מעט מאוד אוכל ועצירה של ההתפתחות הגופנית.
היא עברה מספר טראומות משפחתיות. בפעם הראשונה כתינוקת מוכת רעב, שאיבדה את אימה ואחותה רק בגיל 10 חודשים, ועד הרעב וההתעללות שהביאו אותה לתת התפתחות קיצונית, וחיים על גבול המוות . בפעם השנייה, לאחר המלחמה, היא מאבדת שוב משפחה גרעינית אהובה לטובת משפחה קטנה עם
בעיות אישיותיות ואישיות קשות , תוצאות מאורעות המלחמהשלא הותירו להוריה מקום נפשי לתמוך בה- להיפך.
למרות הכל היא הפכה לאמא טובה, ורעיה , בעלת משפחה לארבע ילדים, אחות מקצועית, משכילה המוערכת מאוד על ידי קולגות ורופאים, וחברה טובה שהיוותה תמיכה נפשית ומקצועית לאנשים רבים.
אביבה הצליחה לשקם את עצמה ולהקים נצר למספר משפחות שכמעט כל כולן נספה בשואה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה