ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 21 באוגוסט 2022

סיפור הנער המורד שנאבק עם החיילים הבריטים על סיפונה של “כתריאל יפה”

 


 

  מי היה הנער בן השבע־עשרה שנאבק עם החיילים הבריטים על סיפונה של “כתריאל יפה”, בטפסו אל ראש התורן כדי להניף עליו את הדגל העברי?

 

סיפור המורד

שמואל ש. נולד בלוצק, בירת פלך ווהלין – עיר שכמחצית תושביה היו יהודים; קהילה תוססת ובה בתי־כנסת ובתי־מדרש וחצרות חסידים, ובתי־ספר עבריים ומועדוני מפלגות ציוניות ומפלגות פועלים. אביו היה בעל בית־חרושת למשקאות קלים, ובמשפחה היו “מיוצגות” כל המפלגות הציוניות – מן “השומר־הצעיר” ועד בית"ר.

כשנכנסו הרוסים לעיר, נידון אביו לגירוש לסיביר, בתור “קפיטליסט”, אך לאחר ששיחד אחד מראשי הנקוו“ד – הותר לו להישאר בעיר עם משפחתו. שמואל ואחיו הצטרפו – בכורח הנסיבות– ל”פיונרים".

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את לוצק. שמונה־מאות יהודים – ביניהם אביו של שמואל – נאסרו על־ידי נאסרו על־ידי הגסטאפו ביום השלישי לכיבוש ונצטוו לפנות את הריסות הבתים שנחרבו בהפצצות־ האויר. לאחר שסיימו את עבודתם, נכלאו במבצר העיר והוצאו כולם להורג.

ואולי מוטב כך, אולי מוטב שנהרג אבי מיד בראשית הכיבוש” – אמר שמואל בזוכרו את הימים ההם – " הוא היה איש תקיף, בעל סמכות, בעל בטחון עצמי, וטוב שלא ראיתי אותו מושפל, חסר־אונים, כורע ברך, מאבד את גאוָתו. כך – יישאר תמיד בזכרוני אב גדול, חזק וגאה."

שלושה חודשים לאחר הכיבוש נצטוו כל יהודי העיר לעזוב את בתיהם ולעבור – תוך שלוש שעות – לגיטו. שמואל, שהיה אז בן שתים־עשרה – חבר בית“ר לפני המלחמה, נער בעל נטיות ספרותיות, שכתב שירים – התכנס עם כמה מחבריו, בני גילו, ויחד החליטו להקים “לגיון של ילדים” שיתכונן להתקוממות נגד הכובשים. ה”לגיון" הוציא עלון ביידיש, שהופיעו בו רשימות ושירים בעלי תוכן מרדני, וחותמת מגן־דוד – שגולפה מפקק של בקבוק – טבועה על דפיו.

באוגוסט 1942 החל חיסול הגיטו. היהודים חשבו שיישלחו למחנות־עבודה. לשמועות על הריגות המוניות התיַחסו כאל בדיות: הן לא ייתכן שהעולם ידע וישתוק! אך כשהוכרז על “אקציה” שתבוצע למחרת היום, והגיטו הוקף על־ידי אנשי האס.אס. – ברח שמואל עם אחד מחבריו אל מחוץ לעיר. הם שוטטו בשדות, אך כיוָן שלא מצאו מִקלט – חזרו אל ביתם בגיטו. ברחוב התהלכו כבר משמרות של שוטרים אוקראינים, שהיו ידועים באכזריותם, ושמואל, שצפה מראש את החיסול, הציע לאחיו, בַּר’לה, שיעלו את הבית באש, ובמהומה שתקום יברחו כולם. משנודע ליושבי הבית מה זוממים האחים לעשות, ביקשו לקורעים לגזרים. לא עברו שעות מעטות והיהודים נצטוו לצאת מן הבתים – על נשיהם וטפם – ולאחר שיצאו, נערכו בטור ארוך ונצטוו לצעוד. שמואל שאל את אחיו מדוע לא מתקוממים על השוטרים במקלות וגרזנים, אך אחיו שתק. הכול צעדו בשתיקה. אנשים שהסתתרו בעליות־הגג ונתפסו – ניסו להתאבד. אשה אחת חתכה את ורידיה ודמה שתת, צעקה מן הזוזטרה: " סוף העולם, יהודים! אין אלוהים“.– ואמו של שמואל, שצעדה לידו, כיסתה על עיניו בכף ידה, לבל יראה. תכנית ה”לגיון", לשרוף את הגיטו ביום שבו ייגזר גירוש על יושביו – היתה לאל. אפתיה ירדה על הכול.

היהודים כונסו לבנין גדול בטרם ישולחו אל מחוץ לעיר. בלילה אסף שמואל כמה שעונים מחבריו ואמר לשחד בהם את השוטרים האוקראינים, כדי שיניחו להם להימלט. השוטרים נטלו את השעונים, אך את הבטחתם לא קיימו. לשמואל נודע על מרתף בבית סמוך, שאפשר להסתתר בו. הוא, אמו, אחיו ואחותו, הצליחו להימלט אליו בסתר. נמצאו בו כבר עוד כמניָן אנשים – ביניהם תינוקת אחת – שהתחבאו בין ערמות עצי ההסקה, מאחורי חיִץ שהקימו. שמעו איך למעלה מהם מוציאים את האנשים מן הבית ומעלים אותם על משאיות. שמעו את צעדי השוטרים העורכים חיפוש בחדרי הקומות העליונות. בשיום השני או השלישי – פרצו השוטרים למרתף, בדקו אותו בפניסיהם – כשאלומות־האור משוטטות מבעד לסדרי החיִץ כלהט חרב מתהפכת – אך לא גילו את המסתתרים. התינוקת – שבכיָה היה עלול להסגיר את כולם – לא הוציאה הגה.


לאחר שבוע – כשאזלו הלחם והמים שהביאו האנשים אִתם – החלו יוצאים, אחד־ אחד, בחשאי, לחפש מזון. קונים דבר־מאכל כלשהו בכסף או בחפצים, וחוזרים. הרעב, הכינים והפחד – הטילו יאוש. היו שאמרו שיש לחנוק את התינוקת, פן יגלה בכיָה את המחבוא, אך אמהּ אמרה: בזכותה נינצל כולנו. אחותו של שמואל יצאה החוצה ביום א' בבוקר, כדי להתערב בין ההולכים לכנסיָה, אך בהיותה ברחוב עצרהּ שוטר אוקראיני. בר’לה, שראה זאת מנקודת־התצפית בה עמד, מיהר גם הוא לצאת, שיחד את השוטר והלה הניח להם לעבור.

כעבור שלושה שבועות נודע למסתתרים שהגרמנים השאירו בגיטו ארבע־מאות בעלי־מלאכה, המסוגרים ב“גיטו קטן”, והם מועסקים בעבודות שונות. האנשים חמקו מן המרתף והסתננו אל הגיטו. היו בו בתים פנויים, ושמואל ואמו מצאו בהם מִקלט. בר/לה יצא את העיר והלך למחנה־עבודה, בקוותו כי שם יינצל. לילה אחד שמע שמואל רעש מנועים ברחוב וראה פנסים מאירים אותו. חשש פן מכינים שוב “אקציה”, ועמד לברוח, אך אמו הרגיעה אותו: בחלומה הופיע לעיניה אמה והבטיחה לה כי לא יאונה להם רע. בבוקר השכם נשמעו דפיקות על הדלת ושוטר אוקריאיני נכנס. השוטר –שלא כבני־מינו – נהג בנימוס, התנצל שעליו למלא פקודה לא־נעימה, ואמר שעליהם לצאת לרחוב. המתין להם עד שיתלבשו. ברחוב כבר עמדו היהודים בטור ארוך, בכותנות־לילה לעורם. הצעידום אל מחוץ לגיטו. שמואל אמר בלבו שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את אור השמש. שוב חשב לברוח, אך אמו והצועדים אִתו, הניאוהו מעשות זאת. דמותו של יוסף בן־שלמה, הרוג־המלכות בארץ־ישראל, שהיה בן לוצק, עלתה לעיניו. והוא צעד ושר “התקוָה”, כפי שעשה גיבורו בעלותו לגרדום.

היהודים הובלו אל בנין ששימש בית־ספר לכמרים והוכנסו לתוכו. שמואל חיפש דרך להימלט ממנו. בעלותו לקומה השניָה, ראה בה מרפסת שמחילה עברה תחת רצפתה. הוא השתחל למחילה והסתתר בה. ארבעה ימים ולילות שכב בתוכה. שמע את צגעקות האוקראינים, את צעדיהם בכניסתם וביציאתם, והשלים עם כך ששם ימצא את מותו.

בלילה החמישי, כשדממה שררה בבנין, יצא ממחבאו, פתח את חלון המרפסת וקפץ למטה, רץ ויצא את תחומי העיר עד שהגיע אל חצרו של איכר פולני, שאביו חילצוֹ ממצוקה לפני המלחמה. נכנס לרפת והטיל עצמו על החציר שבעליָה. בבוקר, כשבאה האשה לחלוב את הפרות, גילתה אותו. כשנכנס האיכר ושמע את בקשתו, להסתתר בחצרו, אמר שלא יוכל למלאה, פן יהרגוהו. נתן לו כיכר־ לחם ושילחוֹ מעליו.

הוא שוטט בשדות מבלי דעת לאן לפנות. חבורת נערים פולנים נקרתה בדרכו על־פי בגדיו הכירו בו שהוא עירוני, זר לא־קרוא. הקיפוהו, ובאיומים דרשו ממנו שיפשוט את מעילו ואת נעליו ויתנם להם. במעיל היו מוצפנים שעונים ומטבעות־זהב. בהתקף של החימה הניף את מעילו על סביבותיו צעק והניסם מעליו. נמלט על עוד רוח בו והסתתר בתוך סוּף הבצה.

כשירדה החשכה יצא מתוך הסוּף, הלך בשדה, והגיע אל בקתה עלובה. דפק על דלתה ומצא בה זוג פולנים קשישים, והאיש זגג עני. האיש אמר לו שביערות הסמוכים מסתובבים פרטיזנים והציע לו להצטרף אליהם. נתן לו בגדי כפר וצידה לדרך ובירכוּ לשלום.

שבועיִם שוטט שמואל ביערות כשהוא מחפש פרטיזנים, בקוותו כי ימצא יהודים ביניהם – היה שורק את נעימת "התקוָה "ושירים יהודיים אחרים. משלא מצא איש, החליט לחזור ללוצק כדי לראות אם נותר שם מי מבני משפחתו. בהגיעו העירה, נכנס לביתו של פולני שהיה לפנים המכונאי בבית־החרושת של אביו. האשה האכילה אותו ואמרה לו שיחכה בביתה עד הערב. אולי עד אז תביא לו דרישת שלום מאחיו. עם רדת החשכה הוליכה אותו אל המחסן שבחצר, שם נפל לזרועות אחיו, שהוסתר על־ידה.

למחרת לקחוֹ בר’לה אִתו אל מחנה־העבודה. כמה משוכני המחנה החליטו לארגן קבוצת התנגדות. להשיג נשק ולהתקומם. באחד הלילות הוקף המחנה על־ידי אנשי אס.אס. ושוטרים אוקראינים, וכל הנמצאים בו הוכנסו אל בניָן הנגריָה.. בבוקר פרצה ההתקוממות. הכלואים בבניָן השליכו על שומריו, מבעד לחלונות, גרזנים, סכינים, חלקי מכונות, בולי־ עץ, ושפכו עליהם סודה קאוסטית. השומרים השיבו ביריות מרובים ומקלעים. שעות אחדות, עד לפנות ערב, נמשך קרב זה, בין הכלואים בנגריה ובין השוטרים והחיילים. משראו המתקוממים – שהחליטו לא להיכנע – כי אין עוד תקוָה למאבקם, הציתו אש בבניָן, שרו את ה“אינטרנציונל”, והתפרצו לברוח. כמעט אולם נקצרו במכונות־ היריָה.

שמואל ועוד כמה אנשים הצליחו לנוס אל בית סמוך ולהסתתר תחת הכבול שהיה מאוחסן בו. בערב – יצאו ממחבואם וברחו לבית־הקברות. לאחר שוטטות ממושכת, הגיע שמואל בשנית לבקתתו של הזגג העני. האיש ואשתו הסכימו לתת לו מחסה בביתם.

כל החורף שהה שמואל בבית הזגג, ובהגיע האביב – נשלח לבית אחיה של האשה, איכר צ’כי אמיד, בעל חוָה. נצחונן של בעלות־הברית כבר נראה באופק, והאיכר, שרצה לזקוף לזכותו הצלת יהודים, קיבלוֹ לעבודה אצלו. בבואו לשם, מצא עוד נער יהודי בשם ישקה, שניתן לו מִקלט בחוָה. שניהם עזרו בשעות היום בעבודות המשק, ובלילות הסתתרו בעליית הרפת

בסוף הקיץ, משהתקרבה החזית לאזור, והאיכר הצ’כי חשש מפני הגרמנים הנסוגים – שילח את שני הנערים אל היער. שם נפגש שמואל – בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה – עם האנשים שכה נכסף להיות בשורותיהם: הפרטיזנים הרוסים. היה מאושר. התגשמות חלומו: להילחם בנשק נגד הגרמנים. השניִם הובאו אל בונקר המִפקדה. כשהזדהו לפני המפקד כנערים יהודים שברחו מגיטו לוצק – כיון אליהם הלה את אקדחו ופקד עליהם לצאת. שמואל – זו הפעם היחידה מאז ה“אקציה” בגיטו – פרץ בבכי. המפקד יצא אחריהם לחורשה וציוָה עליהם לכרוע ברך. ישקה נמלט והסתתר בין העצים. ברגע שכיון המפקד את אקדחו אל מִצחו של שמואל, הכורע לפניו– הבריקה מחשבת־הצלה במוחו. הוא פלט: "יש לי זהב אצל האיכר הצכי. אם לא תירה – אביא לך אותו. הרוסי הִרפּה ממנו. קרא לישקה לצאת ממחבואו והכניס את שניהם לחדר־המפקדה. בהיותם בפנים – השקה אותם בווֹדקה, השתכר בעצמו, ושכח את כל עניָן הזהב. אמר להם שפלוגת פרטיזנים יהודים פועלתת בסביבה הציע להם לחפשה ולהצטרף אליה.

השניִם מצאו את הפלוגה ועשו אתה ביער חודשים אחרים, כשומרי הסוסים, עד ששוחרר האזור על־ידי הצבא האדום, בחורף 1944.

שמואל חזר שוב ללוצק, כדי לחפש בה בני משפחה. העיר היתה ריקה מיהודים.

בפעם הראשונה חשבתי על התאבדות” – זכר שמואל את השיבה הזאת לעיר הולדתו – “לא ידעתי לשם מה נשארתי בחיים. בהתהלכי בעיר, הייתי עובר את גשר הנהר במרוצה, כדי להתגבר על הפיתוי לקפוץ המיימה.”

אך לאחר ימים אחדים נודע לו שאחותו נותרה בחיים. אומצה על־ידי משפחה פולנית והתנצרה. הוא מצא את בית מגוריה, ובהיפגשם, ראה את הצלב על צוארה. כשהושארו לבדם בחדר, שלפה מחזייתה דף של סידור ־תפילה עברי, ואמרה לו: “דע לך שנשארתי יהודיה כפי שהייתי. הדבר האחד שעלינו לעשות עכשיו הוא להשתדל להגיע לארץ־ישראל.”

בחודשי היותו עם הפרטיזנים, כמעט השתכחה ארץ־ ישראל מלבו. כמוהם, נתפס גם הוא להערצת סטאלין, “שמש העמים”. עתה, לאחר הפגישה עם אחותו, מצא טעם לחייו. מטרה שכדאי להקדיש את כל כוחו לחתור אליה.

המלחמה טרם הגיע לקצה. הוא החליט להתגייס לצבא האדום, לצעוד אִתו מערבה ולהיות עם המביסים את הנאצים. המפקד בעיר היה יהודי. בהתיַצבו לפניו, הציע לו הלה לצאת לרובנו, שהיתה עדיין בעורף הגרמנים, ולהצטרף לשורות הפרטיזנים היהודים שהתרכזו שם.

ברובנו מצא את הפרטיזנים שבפיקודו של אבא קובנר. שם שררה רוח אחרת: של גאוָה יהודית ושל שאיפה להגיע לארץ־ישראל. אִתם עשה עד סוף המלחמה.

אחותו ברחה מבית מאמציה ובאה אליו לרובנו. עם אבא קובנר ואנשיו נדד מערבה: דרך פולין, צ’כוסלובקיה והונגריה – לאוסטריה. באוסטריה הופיעו לעיניהם חיילי הבריגדה. "רצנו אחריהם ודמעות זולגות מעינינו – סיפר.

שליחי “הבריחה” העבירו אותם את הגבול לאיטליה.

במחנה־הפליטים במודנה הוכרז שנערים בני למטה משמונה־עשרה יועברו לסלבינו. מכונית של הבריגדה הסיעה אותו, עם נערים אחרים, אל־הבית שבמעלה ההר.

סלבינו, בחורף. 1945, היתה מקום קודר. היו בבית ששה־עשר ילדים, כולם קטנים ממנו. בימים הראשונים חשב לברוח משם. מה לו – שנתנסה בסיכונים כה רבים, בנדודים ממושכים, בקרבות עם גרמנים ואוקראינים, בחיי פרטיזן ביערות – ולהם?

אך סלבינו השיבה לו את ילדותו. החזירה לו כל אותם דברים שהמלחמה עשקה ממנו, ושבטוח היה כי כבר "זקן: הוא מליהנות מהם: הצחוק, המשחק, הלימודים. לאחר ימים של תהִיה וספקנות החל משחק בכדור, לומד עברית וחשבון, משתתף בחוג הדרמתי, רוקד הורה בערבים.

על סיפונה של “כתריאל יפה”, ואחר־כך על סיפון המשחתת הבריטית – הוא חזר להיות לוחם. לוחם הבטוח בנצחונו.

 הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הילדה היהודיה הקטנה בדיר החזירים

  נולדתי ב- Lens , עיירה בצפון צרפת, בשנת 1935. היינו צרפתים: הורי, שבאו מפולין, קיבלו את האזרחות הצרפתית עוד לפני הולדתם של הילדים. הסיפו...