אודות הכותב :
אברהם (אברי) ברזילי, ממפתחי מערכות
ההשקייה האוטמאטיות בישראל, ממקימי הכור הגרעיני בדימונה , מטובי אנשי
האמל"ח במילואים בצה"ל.
ברביעי
ליולי 1944 העמיסו בברוטליות ובאכזריות את כל היהודים על רכבות משא של בהמות.
החיילים ההונגרים היכו אותנו ונהנו לבצע את עבודתם המלוכלכת 4 .ימים נסענו בקרון
שמיועד לבהמות בצפיפות, בלי כל אפשרות לזוז, ללא אוויר וללא אוכל. הצרכים נעשו בדליים.
אי אפשר לתאר את קולות הבכי של הילדים הקטנים ואת אנחות הסבל של הזקנים. היו כאלה שמתו
בתוך הקרון וזה היה נורא. עם עלות השחר 4 בבוקר נעצרה הרכבת והגענו למחנה
הריכוז אושוויץ - בירקנאו, אף אחד מנוסעי הרכבת כמובן לא
ידע לאן הגענו. הצצתי מחלון הקרון וראיתי תמונה שלעולם לא אשכח: אנשים מסתובבים
במגרש לבושים ב" מ'פיג ת פסים". חיכינו על הרכבת מספר שעות עד אשר פתחו
את הדלתות לאור היום. היה זה שחר של יום נורא. הורידו
אותנו כמו חיות. חיילים עלו לקרונות וצעקו :!shnell!
shnell נאלצנו לרדת במהירות בלי סולם ובלי מדרגות.
הגרמנים זרקו למטה בגסות את הגופות של הנפטרים בנסיעה. היה שם כסא גלגלים שישב עליו
סבא אחד והם השליכו אותו לאדמה כמו היה חפץ. היהודים
המגורשים נכנסו למצב של אפאטיה וגם אני ולכן אינני זוכר קולות בכי וצעקות. ממרחק
של זמן זו תמונה נוראית ודוממת. התמונה הראשונה באושוויץ הייתה אילמת. על הרציף
עמדו חיילים גרמנים והפרידו בין הנשים לגברים בצעקות. בבוקר
הזה על הרציף ראיתי בפעם האחרונה את אימי מחזיקה בזרועותיה את אחותי 2 .הסבתות שלי
עמדו לצידה ונפנפו לי לשלום. לא ידעתי שלא אראה אותן יותר לעולם . כעת החלה סלקציה
מול מנגלה. שמאלה להשמדה. אני נשלחתי ימינה. הורו לנו להתפשט ואסירים החלו לספר
אותנו. לא רק את הראש סיפרו, את כל הגוף מכף רגל ועד ראש. הייתה דממה באולם, רק קול
המספריים הגוזזות את שערינו. אף אחד מהספרים לא סיפר מה עומד לקרות. נשלחנו
למקלחות ואז קיבלנו את תלבושת מחנות המוות .
כשהגעתי
למחנה "C " , מחנה
הצוענים, נודע לי מה עלה בגורל משפחתי. אני הייתי במחנה לבד. עד היום איני מבין
איך החזקתי מעמד לבדי, נער בן , 13 חצי שנה אחרי בר המצווה, בלי אדם קרוב. לבד,
לבד רק עם עצמי, סגור בין גדרות חשמליים. היציאה היחידה, כך הבנתי מהר היא דרך
הקרמטוריום . הייתי בצריף בצפיפות
גדולה עם עוד הרבה ילדים. מיטות לא היו, על רצפת הבטון החשופה הונחו שמיכות ועליהן
ישנו. שמיכות לכיסוי הגוף לא היו. בערב, בשעה די מוקדמת, הכניסו אותו לצריף והעמידו
בשורות למפקד ומשם ניתנה הוראה לישון. בבוקר הייתה ספירה. קראו לזה בגרמנית
"אפל". אם המספרים של כל הצריפים לא התאימו חיכינו לפעמים אפילו שעתיים ללא "ארוחת בוקר -" כד קפה שחור, נכון יותר, מים שחורים. בצהריים
היו מביאים מין דייסה מירקות מיובשים. אלה שחילקו את המרק לא עירבבו אותו כך שמי
שקיבל מנה מהחלק העליון של הסיר קיבל בעצם רק מים . ימים
חלפו, ירדתי במשקל והפכתי למוזל . מן רבים מהילדים סביבי התמוטטו ומתו. אספו אותם בעגלות
ומשם למשרפות . הצלחתי לשרוד את כל
הסלקציות מלבד לאחת שממנה נשלחתי לצריף 11 ולמחרת לקרימטוריום. בכניסה ישב פקיד
ששאל את שמי ותיעד את מותי בספטמבר 1944 .האווירה הייתה קשה והבנתי שמכאן אי אפשר
לברוח. ברקע ילדים רבים החלו להתפלל ואני התחלתי ללכת הלוך וחזור מרוב חוסר שקט.
ניסיון הבריחה שלי בתוך מחנה אושוויץ
נרדמתי לבסוף בלילה ובאמצע הלילה התעוררתי לקול צעקות -
ילד אחד ניסה לברוח מהחלון של הצריף, למעלה מתחת לגג. שומר הדלת התעורר ורץ להוריד
את הילד. מכל המהומה בצריף לפתע ילד אחר פתח את הדלת למקלחות וברח החוצה. מיד
ברחתי אחריו. רצתי בבהלה ושומר נוסף אחז בחולצתי אך הצלחתי להימלט. אינני יודע מאיפה
היו לי הכוחות, ילד בודד, רזה, עור ועצמות, רעב אבל נחוש להציל את נפשו. היינו שישה שברחנו ולא ידעתי
אם מחפשים אותי. בבוקר חזרתי לצריף, הילדים ואמר לא לחזור
לצריף מכיוון שמי שהיה בצריף קיבל פתק זיהוי ולי אין לכן ידעו שברחתי. הצלחתי למצוא
מסתור בצריף של יהודים צ'כים שהגיעו מטרזינישטאט . בשביעי
לאוקטובר שמעתי פיצוץ ויריות, צעקות ונביחות כלבים. התברר שפוצצו את משרפה מספר 4 היה מרד אסירים יהודים, אנשי הזונדרקומנדו. במהלך
המרד הצליחו האסירים להוציא מכלל פעולה את בניין הקרימטוריום, להרוג 3 אנשי .אס אס ולפצוע אחרים. את כל זה ראיתי במו עיני.
חלק מהאסירים ניסו להימלט, אך הגרמנים דלקו אחריהם ולבסוף רצחו אותם. היה זה המרד
המתוכנן והמחומש היחיד בכל תולדות אושוויץ , ויהודים בלבד הם אלה שהשתתפו בו .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה