מאת: רחל כהן
ארץ לידה: רומניה
Romania
ניצולת
מחנה טרנסניסטריה
נולדתי
בשנת 1940, בדורוחוי רומניה. הוריי התחתנו בדורוחוי, סבתי מצד אמי גרה במקום אחר.
כשאמי באה לבקר את שתי הדודות שלה, השכן מצא חן בעיניה, לכן היא נשארה שם, הם התחתנו
ואני נולדתי. לאבי הייתה מספרה קטנה, ואמי הייתה תופרת. הייתי בתם היחידה עד היום
הארור ההוא.
יום
בהיר אחד, בכיכר העיר, היו רמקולים ומשאיות, כל היהודים היו צריכים להגיע לכיכר
העיר, והגרמנים התחילו לעשות סלקציה. עלינו כולנו למשאיות, ולא ידענו לאן אנחנו
הולכים. אמרו לנו שאנחנו הולכים לטיול, ומאותו יום לא חזרנו הביתה. הגענו לטרנסניסטריה,
בגבול רומניה ורוסיה-ברית המועצות. כשהגענו, הפרידו בין הנשים והילדים לגברים,
מאותו הרגע לא ראיתי יותר את אבי .
את
הנשים הכניסו לצריפים גדולים, שהיו מוכנים לבואנו. נכנסנו לצריפים הם דחסו אותנו
כמו זבובים לצריפים. כל אנשי העיירה נדחסו לצריפים. היו דרגשים בצריפים, מלא ילדים
קטנים, בכי, ומריבות על מקום על הדרגשים. אחרי כמה זמן הגיעו הגרמנים, השתלטו
על המקום, לא אשכח את הצליל הנורא של החיילים הגרמנים, סגרו בעצמה את רגליהם. עד
היום כשאני רואה מישהו מצמיד את הרגליים אני מדמיינת את הסיטואציה הנוראית
הזו. את אמי שלחו לעבוד בחדר האוכל, להכין אוכל לקצינים הגרמנים.
לעתים,
היא לקחה אותי אתה, וכשלא יכלה, הסתתרנו הילדים, מתחת לדרגשים. כשקמנו בבוקר, הייתה
המולה, כולם ממהרים לעבודה, והילדים נשארו בצריפים. לא היו לנו כלל צעצועים, היו
מכינים לנו בובות וכדורי בד מבגדי הנרצחים. זה הדבר היחידי שהיה לנו למשחק. כל זמן
שהמבוגרים היו עובדים, אנחנו, הילדים התקוטטנו. גם הנשים רבו ביניהן על המקום על
הדרגשים. כולם סבלו מהרבה מחלות וכאבים. החיים במחנה היו מאד מאד קשים. כל יום
היינו רואות שחסרות, ילדות ונשים. כשהייתי שואלת את אמי איפה הילדה שהייתה לצדי, היא
אמרה שהיא בבית חולים, ובעצם היא הייתה בין הנרצחים. כילדה בת שלוש וחצי, אז לא
הבנתי מה זה אדם שנפטר או עד כמה המקום הזה הוא נורא.
אחרי
זמן מסוים העבירו את אמי למכבסה, והמצב היה קשה יותר. כבר לא הייתה פריבילגיה לגנוב
חתיכה של לחם, תפו"א או בצל מידי פעם, עבורי, זה פסק. עד היום אני לא מסוגלת
לזרוק אוכל. אחרי כל ארוחה, אני אוכלת חתיכת לחם. המרק שקיבלנו היה כמו מים, זה לא
היה מרק, היו מוהלים את המרק במים כדי שיספיק לכולם לאכול, וחתיכת לחם קצובה.
כשעבדה במכבסה המצב היה הרבה יותר קשה. מידי פעם אמי לקחה אותי למכבסה, הייתי
עוזרת לה להכניס את הבגדים למכונות.
בלילה
כשהיינו ישנים, עכברושים היו מסתובבים. לא פעם העכברושים פגעו בנו. ועשו לנו צלקות
בראש. קשה לתאר את הסבל שכולם צורחים ובוכים, ואת רואה עכברושים מתרוצצים. ככה
עברנו כשנה וחצי. עברנו את המלחמה, עד שנכנסו הרוסים. יצאנו מהמחנה, וכולם התפזרו,
כל אחד ניסה לחזור למקום ממנו בא. אמי ואני חזרנו לדורוחוי, ללא אבי. כבר לא מצאנו
אותו. 70% מהגברים לא חזרו מהמחנות.
אני
מצטערת שלא הכרתי את אבי יותר טוב. אולי היו לי חיים יותר טובים, אם כל זה לא היה
קורה. יכול להיות שהיו לי אחים ואחיות. תמיד קינאתי במשפחות עם כמה ילדים. אמי
נשארה לבד איתי ולא התחתנה שוב. כשחזרנו לדורוחוי החנות של אבי כבר הייתה של גויים
שהשתלטו עליה. כבר לא נתנו לנו להיכנס לבית שלנו, כל רכושנו נגזל ע"י רומנים.
נשארנו חסרות כל. הלכנו לבית של סבתי מצד אבי היא לא הייתה שם. כך גם הדודות
מצד אמי, הן נעדרו מהבתים שלהן. לא היה לאן ללכת. כל הגויים השתלטו על הכול וגזלו
את כל רכושנו. חזרנו לבית סבתי מצד אמי, ששרדה. היה לה דוכן של פירות, והיא נתנה
לנו חדר אצלה. גם אח של אמי ששרד, הגיע לבית הסבתא. דודי היה נשוי עם שלושה ילדים,
וחזר עם שניים בלבד. והם הצטרפו לבית של סבתי.
אמי
החלה לעבוד כתופרת. סבתא הלכה לדוכן למכור פירות וירקות כך גם דודי, ואני נותרתי
עם שני בני הדודים שלי. ושוב נותרנו לבד בבית, סגרו אותנו בבית ונעלו, מחשש שנפגע.
כולם סבלו מבעיות מעיים עקב השהות במחנות. אני מתגעגעת לחיים שלפני המלחמה, לחיים
הטובים ולפינוקים, לדעת שאוהבים אותי. הייתי הנכדה הראשונה מצד אבי, ומאוד נאהבת
ומפונקת.
מיד
אחרי סיום המלחמה, באו אנשי הסוכנות היהודית לאסוף את כל האנשים הצעירים, כדי
להעלותם לישראל שנקראה אז פלשתינה א"י. ערב אחד אמי אמרה, שאם אהיה ילדה טובה
היא תגלה לי סוד. היא אסרה עליי לגלות, שאנחנו עולים לפלשתינה, חוץ מסבתי שידעה.
אמי אספה את הכסף שחסכה, לקחה ארנק קטן עם כסף, עברנו ממקום למקום בעזרת מורי דרך,
שהיינו צריכים לשלם להם, כדי לעבור את הגבול.
עברנו
לסטו מארה, עיר נמל במערב רומניה, ומשם עברנו להונגריה. בלילה חצינו כרמים ושדות
תירס, וביום היינו מסתתרים בשדות. אכלנו תירסים או פירות של עצי פרי בדרכנו. כך
חצינו את הגבול והגענו להונגריה. כשהגענו להונגריה, היינו פצועים ובנעליים
מרופטות. אמי שלמה יותר עבורי, ונאסר עליי לבכות, כי אם הייתי בוכה זה היה מסכן את
כל הקבוצה. לא היה לנו סרטיפיקט, ולכן שילמנו כסף שוחד כדי לעבור ממקום למקום.
מהונגריה, אחרי התאוששות, העבירו אותנו לגרמניה, למחנה של הג'וינט. היו משפחות
שמצאו שם את יקיריהם. אנחנו לא מצאנו אף אחד. שם בילינו שנתיים. משם לנמל מרסיי ומשם
באונייה לארץ.
המסע
ארך 11 יום עד שהגענו ארצה. קיבלנו חצי תפוז, שלא הכרנו את הפרי, לקקנו את הפרי,
והיינו מאושרים שהגענו לפלשתינה, והבנו שהגענו לנחלה. עד גיל 15 וחצי לא הייתי
מסוגלת לצחוק. בגיל 17 התחתנתי, תמיד אמרתי לעצמי, שניצחתי את היטלר, הוא לא השמיד
אותנו.
זו
הפעם הראשונה שרחל כהן ספרה את סיפורה, עד עכשיו היה לה קשה לשתף את סיפורה !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה