ההתמודדות עם השואה בביתי
מאת: חנה בר דוד (יהב)
שמי
חנה, נולדתי ביפו בשנת 1949, שנה אחרי קום המדינה, להוריי מרים לבית שבח ולאבי
חיים יעקובוביץ ז"ל. בהמשך הם עברתו את שמם ל-יהב.
הוריי היו ניצולי שואה. אבי שירת בצבא הצ'כי ובאיזשהו שלב הוא ערק
כשהבין שגם הצבא הצ'כי שותף להרג יהודים על ידי הגרמנים הנאצים. הוא ברח והסתתר
בכל מיני מקומות עד סיום המלחמה ב-1945. אמי הייתה נערה, כשפרצה מלחמת העולם
השנייה. בגיל 12 משפחתה הועברה לגטו ביאליסטוק. בגטו תנאי החיים היו מאוד קשים,
הייתה צפיפות מאוד גדולה כי הגיעו יהודים מכל האזור ושכנו מספר משפחות בכל דירה.
באותו הזמן רצחו את אביה יחד עם עוד מאות יהודים אחרים. בשנת 1943 בהיותה בת 14
הועברו יהודי הגטו למחנות השמדה ועבודה.
אמי
הועברה לכמה מחנות עבודה והשמדה (טרבלינקה, מיידנק, בליז'ין). בשנת 1944 הייתה
במחנה ההשמדה אושוויץ, שם נלקח ממנה שמה וקועקע על ידה השמאלית המספר A15755 והוא למעשה היה הזיהוי שלה. החיים
במחנה היו קשים מאוד, שם נרצחו כ-1,200,000 רובם יהודים. בסוף 1944 עברה יחד עם
400 נשים למחנה עבודה חוחנאלבה בצ'כיה, שם הן עבדו בחברת לורנץ הגרמנית ובנו חלקים
למכשירי קשר.
כל
בני משפחתה נספו ולמעשה היא נשארה לבד בלי הורים, בלי אחותה ובלי מרבית מקרובי
משפחתה. אבי ואמי עלו לארץ בשנת 1948, יחד עם אחותי הבכורה. לסיכום חייהם של הוריי
אפשר לומר שהם בנו חיים חדשים בארץ בעשר אצבעותיהם. חיים לתפארת, גם ברמה
המשפחתית, ברמה הכלכלית, בניצחונם על זוועות השואה, וידעו להנות מהחיים, לצד העלאת
זיכרון השואה.
אמי
שמשה כאשת עדות לפולין במשך למעלה מ-30 שנה, כמעט עד מותה. נסעה מספר פעמים בכל
שנה עם משלחות נוער, חיילים ואחרים. לקחה חלק ברבים מטקסי יום השואה ובהם ספרה את
סיפורה בשואה ואת השתקמותה בארץ. כמו כן השתתפה כמה פעמיים בטקסים לציון סיום מלחמת
העולם, ושחרור מחנה אושוויץ-יום השואה הבן לאומי.
אמי
כתבה ספר על קורותיה בשואה, "בתי, אולי את…", וכתבה הרבה שירים
על תקופה זו ואחריה. עם עליית הורי ואחותי הבכורה, טובה, ארצה, הם
התגוררו ביפו, שם נולדתי. בשנת 1953 עברנו להתגורר בבאר שבע כי אבי מצא שם מקום
עבודה, עם עוד שלושה שותפים. הם עבדו במפעל ליצור פסטות. בשנת 1954 נולד אחי הצעיר
צביקה ז"ל. כולנו נקראנו על שם הסבים והסבתות שלנו שנספו בשואה.
זו
הייתה תקופת הצנע, שנים של מצוקה כלכלית קשה, לנו ולרבים מתושבי הארץ. הדבר שהיה
לי הקשה ביותר בתקופת הילדות היה השתיקות של הוריי שלא סיפרו את אשר עבר עליהם בשואה.
ידענו שהם עברו דברים מאוד קשים, אך לא ידענו מה בדיוק. ההורים העדיפו לא לספר לנו
מכמה סיבות: ראשית, רצו לשמור על עצמם והבינו שכדי לפתוח דף חדש בחיים הם חייבים
"לסגור" את העבר הקשה, לחשוב על ההווה והעתיד ולבנות חיים חדשים בארץ. שנית,
הם רצו לשמור עלינו הילדים ולא לספר את סיפורי הזוועה שעברו, לא להפחיד, ולנסות
לגדל אותנו הכי טוב שאפשר.
התחושה
שלי במשך הרבה שנים הייתה שבבית יש כאילו תקרה נוספת, ענן שחובק תחושת מוות.
בלילות אמי חלמה חלומות זוועה ואנחנו שמענו צעקות מחדרם. ידענו שהיא עוברת סיוט
בכל לילה ולילה. בביתנו לא היה הומור, לא סיפרו בדיחות, אבל אנחנו הילדים חיינו כמו
כל הילדים האחרים. השכונה שגדלתי בה הייתה ברובה של משפחות ניצולות שואה ולמעשה
השכנים היוו תחליף למשפחה אמיתית. הוריי גידלו אותנו כמה שפחות בצל סיפורי השואה
ויותר באווירה חיובית, נורמלית וטובה.
השתתפתי
בכל טיולי בית הספר, ובחלקם אמי השתתפה כהורה מלווה כדי להכיר בעצמה את הארץ.
הייתי בצופים מכיתה ד', הייתי מדריכה והשתתפתי בכל המחנות והמסעות של הצופים. הוריי
מעולם לא סירבו שאשתתף בהם. דבר שאינו מובן מאליו אצל נצולי שואה רבים שמנעו
מילדיהם, דור שני לשואה, להשתתף בפעילויות שונות מחוץ לבית בשל חשש לשלומם. רק כשבגרתי
הבנתי והערצתי את הוריי על כך, כאשר בעצמי הפכתי לאימא ועמדתי באותו המצב מול ילדי.
כשלבתי
הבכורה זהר מלאו 14, נפל לי האסימון וחשבתי מה היה קורה אתה ולה אילו הייתה במצבה
של אמי, סבתא של זהר, שבגיל הזה כבר הייתה בעצומה של מלחמת העולם השנייה וזוועות
השואה שנמשכו כמה שנים. לא יכולתי לשאת את המחשבה הזו ולהתמודד כבוגרת עם מה שעבר
על אמי כאחת מיני רבות ורבים שנשארה לבדה בעולם ושרדה את כל מחנות העבודה וההשמדה.
רכשתי
להורי המון כבוד ודרך ארץ על שהצליחו לבנות לעצמם חיים חדשים, משפחה חדשה, להתערות
בחברה הישראלית ולהצליח מאוד בחיים. הדבר החשוב ביותר שאמי העבירה לנו, את חשיבות
המשפחה, ואכן עד היום אנחנו שומרים מכל משמר על יחסים בתוך המשפחה המורחבת שלנו.
הדבר השני שהיה בראש חשיבותם הוא הלימודים, ההשכלה, פיתוח כל אחד מאיתנו על פי
אופיו ואישיותו. לדוגמה: אחותי הייתה מוכשרת בריקוד והיא השתתפה בכל השנים בחוגים
של התעמלות וריקוד. אמי נסעה איתה אחת לשבוע כל ארבע שנות לימודיה בתיכון, לתל אביב
להשתתף בבית ספר לבלט "בת שבע," כי לא היה חוג לרמתה בבאר שבע. ואכן עד
היום היא משמשת מדריכת התעמלות וספורט. אני למדתי בקונסרבטוריון ורקדתי בלט בחוגים
שונים. אחי ז"ל התפתח בכל מיני תחומים שהוא היה מוכשר בהם. נושא שלישי שהיה
מרכזי בביתנו היה נושא האוכל, אסור היה לזרוק אוכל. אמי עשתה שימוש בכל שאריות
המזון שהיו בבית וממנה למדתי אותם הערכים. לסיכום, הייתי לי ילדות מאושרת, מלאת
חוויות טובות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה