"הגענו לאושוויץ
והתחלנו ללכת, הייתה אימא וארבע אחיות. אני מאוד דומה לאימא שלי... ואנחנו התחלנו
ללכת עם אימא ועם אחותי. מנגלה שלח גרמני מיוחד לקחת אותי מאימא שלי. אני לא רציתי
ללכת... אני בכיתי שאני רוצה את אימא שלי. ואימא שלי: "לאן אתם לוקחים את הבת
שלי?" אז הגרמני תפס אותי ונתן לי זבענג... הגעתי לאחיות שלי (שעברו זה מכבר
לצד ימין) והן צעקו עלי: "למה את באת אלינו? מי צריך אותך? את תעשי לנו רק צרות.
תלכי לאימא שלנו". (האחיות בנות 21,18 ואני בת 14)" רחל שניר.
רחל נולדה בשנת
1930 בבאיה בהונגריה. בגיל 14 היא הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ, שם איבדה את אמה ואחותה.
למזלה שתי אחיות נוספות שהיו גדולות ממנה, שמרו עליה וכך היא הצליחה להינצל ולשרוד
את השואה.
בהמשך היא עלתה
לארץ, התחתנה וילדה שני בנים ובת. בנוסף על הכאב על מה שעברה תחת שלטון גרמניה הנאצית,
במלחמת יום הכיפורים היא איבדה את אחד מבניה. לבני משפחתה היא אמר שאובדן בנה היה
עבורה מכה קשה עוד יותר מאשר מכת אושוויץ. בשנת 2014 והיא בת 84, נפטרה רחל לאחר שהספיקה
להנחיל לילדיה ונכדיה מסורת קטנה ומתוקה.
ימים ספורים לאחר
שרחל נפטרה, הוציאה משפחתה ספר מיוחד המספר את קורות חייה. בספר נכתב בין היתר על
משמעות המסורת בעיניה של אכילת עוגת שמרים-קקאו הונגרית באושוויץ. "לימים, לאחר
שנים רבות", היא מצוטטת, "הנכדים שלי והילדים דינה ויוסי, הגיעו לבלוק
במסגרת סיורים שערכו בפולין. כל אחד מהם הגיע למקום עם עוגת שמרים-קקאו שאני הכנתי
עבורם במיוחד ואיש איש בביקורו אכל אותה שם, עם חבריו, תוך כדי שהם אומרים:
"יימח שמם של הגרמנים, אנחנו אוכלים את העוגה של סבתא שלנו שלא הצלחתם לגמור
אותה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה