בית הילדים
בזאקופנה, פולין
הילדים של לנה קיכלר
הבתים
בזאקופנה ובראבקה היו כמעט מוכנים. ... כשאספנו את הרישומים של מאה ושבעים ילדי
דלוגה, הבנו שאלה, בעצם, כמעט כל הילדים היהודים ששרדו ממאות אלפי היהודים באזור.
מאה ילדים מתוך אוצר אדיר זה הופקדו בידי.
לנה קיכלר-זילברמן
לנה קיכלר נולדה ב-1910 בווייליצ'קה (Wieliczka) שבפולין.
היא למדה פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטת קרקוב, היתה מורה בבית ספר יהודי
בביילסקו ולימדה בסמינר למורים. בפרוץ המלחמה ברח בעלה אלפרד ללבוב ולנה חזרה
לעיירת הולדתה לשהות עם אביה שלא היה בכוחו לברוח. לאחר זמן מה חברה לבעלה בלבוב ונולדה
להם תינוקת, מירה, שמתה זמן קצר לאחר הלידה. קיכלר חזרה לווייליצ'קה. באוגוסט 1942, בעת שילוח אלפי יהודים לבלז'ץ, ברחה קיכלר והגיעה לוורשה, שם שהתה בזהות בדויה. היא פעלה במחתרת. בין היתר, הבריחה תינוק
מהגטו והעבירה אותו למנזר. באחד הימים נחשפה זהותה היהודית, אבל היא הצליחה לברוח
והגיעה לכפר ינובק (Janówek) שבמזרח
פולין. בכפר היתה אומנת לשתי ילדות. היא שהתה במקום עד השחרור.
באביב 1945 הגיעה קיכלר לבית הוועד היהודי ברחוב דלוגה 38 בקרקוב
כדי לחפש מידע על קרוביה. באחד החדרים ראתה עשרות ילדים יהודים, חלקם קטנים מאוד,
במצב גופני ונפשי ירוד, והחליטה לפעול למענם. היא חברה לוועד היהודי בקרקוב בארגון
והקמת בתי ילדים בראבקה (Rabka) ובזאקופנה (Zakopane) לכ-120 ילדים, מרביתם יתומים.
בעזרת צוות שארגנה ואותו ניהלה, טופלו הילדים והתאוששו.
נחום בוגנר (לימים ד"ר בוגנר, חוקר השואה) היה בן
11 עם השחרור. הוריו נרצחו בשואה, והוא נותר לבדו ושרד ביערות. ב-1946 כתב נחום בן
ה-13:
עם שחרור
לבוב נסעתי ללבוב, ואז הוקם בעיר "בית הילד". מיד הצטרפתי אליו ועם הזמן
הצטרפו אליו עוד ועוד ילדים, ובהם יהודים. נקשרנו אלה לאלה. עם הזמן הגענו למסקנה
שכאן אין לנו עתיד. הודות למאמצי הוועד היהודי של לבוב נסענו לפולין. בפולין
הצטרפנו לבית הילדים של לנה קיכלר בזאקופנה, וממנו הצטרפנו לקיבוץ ילדים של תנועת
"דרור" על מנת להשיג את מטרתנו הקדושה: לעלות לארץ ישראל ולעבוד למענה.
על המפגש הראשוני עם הילדים ברחוב דלוגה, סיפרה קיכלר:
נשארתי
לבדי עם כל הילדים. הם היו כחמישים, ואולי יותר מזה. וכי אפשר היה לספור אותם? הם
התרוצצו על פני החדר כמטורפים. נתקלו זה בזה. הרביצו זה בזה וסחבו בשערות, ולאחר
שפגעו, ברחו אל הפינות להתחבא. ... בפינה אחת היו מוטלות על הרצפה כמה שמיכות
מלוכלכות, ובשמיכות אלה התחפרו הילדים והתחבאו, כמו בערמות הסמרטוטים לפני הסלקציה
במחנה. ... עכשיו הקיפו אותי הילדים בידיים שלוחות ובעיניים רעבות וצעקו:
"לאכול! תני מרק!" ילדה קטנה שרטה אותי מתחת לשמלה, בברכי, שרטה ומשכה
את שמלתי וצעקה: "לי תני מרק!" ... פניתי אל הילדים ואמרתי: "בואו
אלי, ילדים! נעשה מעגל, נשחק". אבל שום ילד לא שלח לי יד. ... לא היתה שום
תועלת בזה שאנסה לשחק עם הילדים האלה. הם היו רעבים.
(לנה קיכלר-זילברמן, מאה ילדים שלי, 1961,
עמ' 147-146(
הילדים הועברו לראבקה וזאקופנה. באוגוסט 1945 הותקף הבית בראבקה
ממניעים אנטישמיים. בית הילדים במקום נסגר והילדים הוברחו לבית אותו ניהלה קיכלר
בזאקופנה. גם ממנו נאלצו בסופו של דבר להימלט.
יוסף פרבר, חייל יהודי שלחם בשורות הצבא האדום ושוחרר, היה מפקד
ההגנה העצמית היהודית בבית הילדים בזאקופנה. הוא סיפר על הנסיבות שאילצו אותם
לעזוב את המקום:
עמדנו יום
ולילה ושמרנו על חייהם של היתומים היהודים. הסכנה גברה מיום ליום. הפולנים זרקו
עלינו עלונים בהם איימו שיהרגו אותנו כמו שהרגו יהודים לא רחוק מזאקופנה בנובי
טארג (Nowy Targ). ... זה יהיה גם גורלכם, כתבו. היינו
חייבים לברוח משם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה