דינה קטן בן- ציון , בת 5 , במחנה הריכוז באי ראב

  

כעבור זמן מה אמרו שהיהודים יותר מדי מפוזרים, ורצו לרכז את כולם בשני מקומות , אנחנו הגענו לפוסטירה ביוגוסלביה, שם כבר שלטו האיטלקים. התחילו לתת לנו קצבת מזון, רק ליהודים, כי היהודים היו תחת פיקוחם וכל ראש משפחה היה צריך להתייצב פעם ביום ולחתום, חוץ מזה היינו חופשיים כל היום..

ישבנו שם בפוסטירה כמה חודשים, ואז היה לחץ של הגרמנים בעקבות ועידת ואנזה, למסור את כל היהודים שמסתובבים חופשיים באירופה הכבושה. האיטלקים בכל מיני התחכמויות סירבו למסור את היהודים והחליטו, על מנת לשמור עליהם, החלו לאסוף את כל היהודים  מכל האיים הנמצאים בשליטת האיטלקים  ולרכז את כולם באי ראב, שם היה מחנה ריכוז של ממש.

התירו לכל אחד לקחת רק מזוודה אחת... העבירו אותנו בספינות קטנות , באמצע הים עלינו מהן ישר לאונייה ומשם הגענו לאי ראב . אנחנו מגיעים לאי ראב ורואים שזה לא מה שאנחנו דמיינו לנו.  לא היחס האיטלקי הזה, כמו שחשבנו.  קודם כל ראינו המון צבא. האונייה מגיעה ויש כזה מעגל של חיילים שעמדו צפוף אחד ליד השני, וקראו את השמות. כל אחד ששמו נקרא היה יוצא מהאונייה , הם רצו לספור ולבדוק. עד אז לא היינו  רגילים לזה מהאיטלקים, את כולם הכניסו למשאיות עם הדברים.  אני רואה המון חיילים עם נשק ששומרים עלינו, אבל מבחינה חיצונית לא הרגשנו שום דבר, לא השפלות  ולא מכות. אנחנו עולים על משאיות והמשאיות לוקחות אותנו למרכז האי. תמונה ממש כמו מחנה ריכוז, צריפים עם גדר תיל. הכול מסביב , גדר כפולה, ובתוך כל צריף יש שקיות לחם עם שמו מעל כל שקית. כל אחד קיבל לחם ושקית וזה צוין ברשימה. מנת לחם ליום אחד.

בפינות היו מגדלי שמירה עם חיילים, מכונות ירייה, רפלקטורים, כבר היה ערב , זה לא עשה רושם טוב. חשבנו: זה מחנה , מחנה ריכוז , ושער – ומי שנכנס -אין כבר לצאת.  אנשים קיבלו אוכל יום יום ממטבח רגיל . לא הרבה , ולמי שהיה לו קצת אוכל שהביא אתו יכול היה לבשל בעצמו, היו תנורים כאלו לאורך הגדר. את האוכל קיבלנו ממטבח רגיל . כל אחד בא עם הסיר וקיבל לתוך הסיר , , ומי שרצה לעבוד , מהצעירים , שהיה רעב, קיבל תוספת לחם.

מקור וקרדיט :

דינה קטן בן-ציון, על בית ומילים : מהלך חיים , הוצאת כרמל, 2017

 

רקע היסטורי

על מחנה הריכוז ראב

כ-3,500 מהיהודים שהוחזקו במחנה נאסרו בו לאחר שנמלטו מאימת שלטון הואטאשה משתפי הפעולה עם הנאצים בקרואטיה. תנאי המאסר לאסירים היהודים היו טובים יחסית לאלה של הסלובנים, הסרבים והקרואטים (רובם קומוניסטים ותומכי הפרטיזנים), אשר נאסרו בו בשל חשד לפעילות נגד הכיבוש האיטלקי . אבל גם בין היהודים היו כאלו שמתו כתוצאה מהתנאים הקשים במחנה וחלקם, בעלי נתינות זרה, נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.

ההכנות למרד במחנה שהחלו בתחילת יוני 1943 בשלו ב-8 בספטמבר באותה שנה כאשר האסירים (חלקם מזוינים) התקוממו והוציאו להורג את מפקד המחנה. מפקדיו האחרים הצליחו להימלט, מחסני הנשק עברו לידי הפרטיזנים והמחנה נסגר. באותו יום טס מעל המחנה מטוס קל. הפרטיזנים היוגוסלביים סברו שזה היה מטוס תצפית ובערב יפציצו את המחנה או יפלשו הגרמנים או האוסטשים. על כן, כל האסירים הוצאו כ-2 ק”מ מהמחנה ולנו בשטח פתוח.

למחרת היום אכן הגרמנים הפציצו שתי אניות שעגנו ליד האי ומטרתן של האניות הייתה לפנות את האסירים לחוף. באותו לילה, למרות הים הסוער, רוב היהודים פונו לחוף בסירות דיג שהביאו את האסירים לחוף סיין וסבטיורי .

לגרמנים ולקרואטים נודע על מנוסת היהודים, על כן חיפשו אותם באזור הנחיתה. הנמלטים נעו בלילה ועברו את הרי ולביט במשך הלילות בליווי פרטיזנים קומוניסטים. חלקם הגיע לכפר קרסנו ושם אכלו את הארוחה החמה הראשונה מזה זמן רב.

בגלל הים הסוער היו אסירים שלא רצו להתפנות ונשארו באי. למחרת היום פלשו הגרמנים והאוסטאשים לאי, מצאו את היהודים שנותרו ורצחו את כולם. היו שניסו להסתתר בבית החולים המקומי כחולים. אולם הם נתגלו ונרצחו או שנשלחו לאושוויץ. מאות יהודים צעירים שניצלו מהמחנה הקימו גדוד פרטיזנים במסגרת צבא השחרור שבהנהגת המפלגה הקומוניסטית ונלחמו עד למיגור הכובש הגרמני ב-1945.

מחנה הריכוז ראב

דינה קטן בן -ציון , בת 5 , בגן ילדים של נזירות ביוגוסלביה

 

כאשר הסכנה בדוברובניק גברה, נמלטנו משם אל העיר ספליט. משם זכור רק שאמי הכניסה אותי לגן ילדים של הנזירות . במחשבה כי שם אהיה פחות צפויה לסכנה, שכן אם היא תיעצר, על ידי האוסטשים או הגרמנים  יימצא מן הסתם מישהו שידאג לי. מאותו מקום אני זוכרת רק ריח מבחיל של שומן ששימש לבישול, שהיה בלתי נסבל בעיני. איני זוכרת שמות של מבוגר או ילד, גם לא דברים שלמדנו שם, או משחקים ששיחקנו, רק שנורא שנאתי להיות שם.

באופן מעורפל מאד זכור לי גם ביקור עם ילדה אחרת בכנסייה, ואת הדרת הכבוד שהמקום עורר בי, מן הסתם לבי נכבש על ידי המראה האסתטי, ואני משערת  ששאלתי את אמא למה אנחנו לא הולכות לשם. במעורפל  זכור לי שאמא ענתה לי שזה משהו שאנחנו לא שייכות אליו, לנו יש מקום אחר המיועד לתפילות שלנו, או משהו מעין זה.

באותה תקופה סבלו היהודים בעיר ספליט מהתקפות ופוגרומים של  הפשיסטים השחורים, האוסטשים .

הפשיסטים השחורים חדרו אל בית הכנסת, היכו את הזקנים, הילדים והגברים, את כל מי שתפשו השליכו אל הרחוב, שברו הציתו , פוגרום אמיתי!! .

מקור וקרדיט :

דינה קטן בן-ציון, על בית ומילים : מהלך חיים , הוצאת כרמל, 2017

ההישרדות של שושנה וייס, בת ה – 7, בשואה

 

נושאת דבר הניצולים בטקס הממלכתי ב'יד ושם' היתה הגברת שושנה וייס, ילידת ווטרה-דורנה, 1934.

בשנת 1941 גורשו שושנה ומשפחתה לטרנסניסטריה. עם שילוחו של אביה לעבודות כפיה, שושנה, בת ה - 7, לקחה על עצמה את עול פרנסת אמה החולה ואחותה הצעירה.

היא היתה עוברת בין בתים כדי לבצע סחר חליפין עם מעט הדברים שהיו ברשותן על מנת להצליח להביא פת לחם לאימא ואחותה. כאשר נגמרו הדברים להמיר, הציעה לסייע בעבודות משק הבית בתמורה למזון.

כשחלתה אחותה ואושפזה, הייתה שושנה מתייצבת יום יום בבית החולים, על מנת להשגיח עליה ולעודד את רוחה.

באחד הימים הודיעה לה אחות בית החולים כי אינה יכולה להיכנס, משום שאחותה נפטרה. בסיוע דודתה, הגיעו השתיים לחלץ את גופתה מחדר המתים, בכדי לגלות כי היא עדיין בין החיים, ובכך הצילה שושנה את אחותה ממוות וודאי.

בתום המלחמה שבו בני המשפחה לביתם. שושנה, שלא יכלה לשאת את האנטישמיות, עלתה ארצה לבדה. אמה ואחותה נשארו מאחור על מנת לנהל מאבק בן 11 שנה, לשחרור האב ממאסר - אליו נשלח בהיותו ציוני.

בדצמבר 1947 הפליגה עם קבוצת ילדים יתומים בספינת מעפילים בדרכה לארץ ישראל. האניה נתפסה ע"י הבריטים מול חופי תורכיה ונשלחה לקפריסין. הייתה בין מאה הילדים שהורשו לעזוב את האי ולעלות לארץ כעבור שלושה חדשים. בבית הילדים שברחובות גמלה בליבה ההחלטה להיות למורה ומחנכת. היא למדה הוראה ושירתה כמורה חיילת ביישוב הספר של אז, ניצני עוז.

במשך 32 שנים שימשה כמחנכת בבתי הספר: "שורשים" ו"ביאליק" בנתניה כשתחושה של יעוד ושליחות מלווה אותה ועל כך היא אומרת: "לאורך חיי ניסיתי לזרוע זרעים של אהבה ושל כבוד לאדם בלבבות תלמידי וילדיי שינבטו לתפארת".

שושנה התחתנה עם אריה וייס - יליד הונגריה והקימה עימו משפחה לתפארת.

כיום מתנדבת בארגון עמ"ך ובתיכון אורט לייבוביץ' בנתניה - בו היא מטפחת תלמידים קשיי יום והתנהגות.

מקור

 

במשך שנתיים הסתתרה מהנאצים נערה יהודייה באח להסקה

 

במשך שנתיים הסתתרה  מהנאצים נערה יהודייה באח להסקה .

 

עובדת ניקיון אוקראינית שעבדה במשרד המפקדה הגרמנית עזרה לה לשרוד.

ידוע הרבה על זוועות הנאצים במלחמת העולם השנייה, אפילו יותר מדי. כולל כמובן, על מיליוני היהודים שנורו ועונו במחנות ריכוז נאצים.

מפתיע עוד יותר לקרוא על אותם ברי מזל נדירים שהצליחו להימנע ממוות.

שנת 1941 ראשית הכיבוש הגרמני בעיירה קטנה באזור פולטבה. בית אחוזה קטן בן שתי קומות שנבנה לפני המהפכה משמש כמפקדה גרמנית.

ילדה בת שתיים עשרה הובאה לחקירה באחד המשרדים. היא נתפסה ברחוב, יש חשד שהיא יהודייה. לרוע המזל היא אכן הייתה יהודייה. הורים חיכו לבתם בגן עדן כבר חודש, ועכשיו הגיע הזמן לעדוצ'קה. במשך חודש היא הסתובבה בעיר, גרה בכל מקום שהתאפשר ואיש לא העז להגן על ילדה מסוכנת.

שני קצינים עבדו בחדר בשני שולחנות. אחד הרים את עיניו מהניירות, החליף כמה מילים עם השומר, פונה לעדה - דאס יודישה שווין! ושוב נכנס עמוק לעיתונים.

למרות שהנערה הסובייטית לא הבינה גרמנית, היא ידעה מה זה "יודישה" ומה מצפה לה. פתאום בייאוש היא מיהרה אל הדלת הכניסה למסדרון.

הנוכחים לא מיהרו לתפוס את הנמלטת, אלא צחקו בקול, כי לא היה חלון אחד ללא סורג בבניין, ולמטה ביציאה הייתה אבטחה רק של גרמנים מסביב לשעון. אין לאן לברוח, למעט אולי למשרד אחר ... ומה הטעם?

אך לפחד המוות אין שום היגיון. עדה מיהרה מהמסדרון לקומה השנייה ורצה לדלת הפתוחה הראשונה שנתקלה בה. הגרמנים נהנו מהבידור החדש ולאט לאט, באופן שיטתי, כמו חייזרים בחיפוש אחר אדם, הסתובבו חדר אחר חדר:

ילדה היי!

איפה את ?

- קום, דאס קליין יודישווין ...

- היי! אנו מחפשים אותך!

החייזרים הסתובבו בכל החדרים בשתי הקומות, ואז שוב, שוב ... הם כבר לא צחקקו. היהודיה לא הייתה בשום מקום. לאחר כמה שעות של חיפוש הם הבינו שהילדה הצליחה להוציא את ראשה בין הסורגים בשירותים, והיא ברחה. איזה ראשים קטנים יש לילדים היהודים המרושעים האלה ...

מיד הם הזעיקו "מאסטר" מקומי, והוא הצמיד גשר נוסף לסורג השירותים. הלילה ירד בלשכת המפקד. הקצינים הלכו הביתה, האחוזה החשוכה הייתה ריקה, רק השומרים בכניסה בקושי נשמעו.

עוד מהבוקר שכבה עדה בתוך האח הישנה, אבל היא עדיין פחדה לנשום. האח פעור שחור בחדר הגדול ביותר של בית הסוחר. תחת השלטון הסובייטי, נחשב לבזבוז לחמם עם עצים להסקה, חיממו בכיריים והארובה הונחה בלבנים, אך בהצלחה כל כך שבפנים, בגובה של מטר וחצי, התגלה מדף לבנים ברוחב של כארבעים סנטימטרים, כאן עדיין אפשר היה לחכות בינתיים...

באותו לילה, הילדה לא עזבה את מחסה. הגיע הבוקר, העבודה החלה להתנהל במשרד המפקד, וכמובן שכולם שכחו מהילדה היהודייה שברחה אתמול. רק בלילה השני החליטה עדה לעזוב את מאורה. היא בשקט, כמו רוח רפאים, עשתה את דרכה לשירותים, שבלעדיה כמעט התעלפה. היא שתתה בשקיקה מים וחזרה לחדר "שלה". לפי הריח היא מצאה עוגיות נסתרות בשולחן של מישהו ונשכבה עד הלילה הבא.

כך, מלילה ללילה היא הרחיבה את מעגל חייה. אפילו הגיעה לקומה הראשונה, טיפסה למזנון ושם תמיד יכולה להשיג חתיכת לחם בלי לרמות את הקצינים. היא הבינה שאם אפילו חתיכת בייקון תאבד, יהיו חשדות והם יוכלו לחפש בבניין עם כלב. וזה המוות.

אבל בעוד עדה עצמה הפכה לכלב פרא, או ליתר דיוק לעכבר שנצוד עם גוף ענק שאינו עכבר שצריך להאכיל. כל חושיה התחדדו. הילדה אפילו שמעה כמה יצורים בקומה השנייה וכמה בקומה הראשונה. כשהיא שוכבת באח, חשה ברטט הקירות מהחייזרים שנכנסים לבניין. היא לא ישנה במהלך היום, פחדה שהיא תזוז בשנתה.

הילדה הכירה את כל החיילים וקצינים במשרד המפקד, אף שמעולם לא ראתה אותם. הבחינה בקולות, בהליכה ובריח. עד מהרה התרגלה לכבס בגדים בשירותים. המבחן הגרוע ביותר בלילה היה שטיפת בור השירותים.

עם הזמן אי אפשר היה יותר להפתיע את עדה. היא ידעה מהשעון הפנימי מתי באים הסטוקרים, עובדי המטבח, והשומרים שהסתובבו בלילה נראו לה סתם פילים רועמים. אדם מתרגל לכל דבר. עדה הפכה לרוח רפאים, עליה לא היו שמועות ... הילדה, תחילה באופן אינטואיטיבי, ואז במילים, החלה להבין את הדיבור הגרמני.

החיים נמשכו. ואכן, למרות הסיכון הקטלני להתגלות בכל שנייה, זה היה עדיין חיים. כדי לא לאבד את הראש, היא שוחחה נפשית עם הוריה ועם "מכרים" קצינים גרמנים. לילה אחד, כשהילדה התגנבה בדרך לשירותים, היא נפגעה כמו מרעם. על הכיור היה פרוסת לחם ופיסת סבון זעירה. זה לא היה שירותי קצינים וכל אחד הביא את הסבון שלו שהם יכלו כמובן לשכוח, אבל מאיפה הלחם !!?

מישהו ידע עליה!

עדה לא נגעה בעושר הזה. פתאום מלכודת ... בלילה הבא הכל חזר על עצמו. נו מה שיהיה יהיה, לקחה את זה. אחרי הכל, גרמנים הם אנשים פדנטיים, אם היו חושדים במשהו, הם לא היו מפתים עם סבון, אלא עם כלבי רועים. כעבור שבוע הבינה הילדה שעובדת ניקיון הדודה זינה היא הפיה הטובה. איכשהו או העקבות הרטובות הקטנות, או משהו אחר, אבל הדודה זינה ניחשה לגבי "רוח הרפאים".

החיים של עדה התחילו כמו חיי מלך: חתיכת לחם שלמה ביום, לפעמים אפילו עם קוביית סוכר. בוקר אחד בלשכת המפקד הפסיקו דיבור הגרמני להישמע. הכל היה יוצא דופן לחלוטין. הבית התמלא בריחות וצלילים חדשים. זרים דיברו רק רוסית. עדה בילתה שלושה ימים שלמים בישיבה בקמין, עד שהחליטה לצאת. זה היה 1943.

ילדה יהודייה בת ארבע עשרה, עדה, נשלחה לראשונה לבית היתומים בפולטבה, וב- 44 - לפנימיית לנינגרד. בעיר זו היא חיה כל חייה. לעדה לא היו ילדים - כתוצאה של בריאות שנהרסה בתוך האח.

אני מכיר את דודה עדה מאז שאני זוכר את עצמי. גרנו דלת ליד דלת. הורי השאירו אותי איתה לעתים קרובות כשהלכו לקולנוע. ממנה שמעתי את כל האימה הזו.

בשנות השבעים דודה עדה נסעה לאזור פולטבה, שם מצאה את עובדת הניקיון דודה זינה אותה הכירה לפי קולה ... היא לקחה אותה אליה ומאז חיו ביחד כשעדה מטפלת בדודה זינה.

 

מקור

 

תמונתם הייתה תלויה על הקיר כשאבי היה ילד

 

במשך הרבה שנים הם כונו "הילדים".

"הילדים" שלא היה להם שם ולא תאריך לידה.

תמונתם הייתה תלויה על הקיר כשאבי היה ילד, התמונה הזו ליוותה אותו עד שהוא הפך לאבא ואז הוא הסיר אותה מהקיר.

אני זוכר שנחשפתי לתמונה הזו פעם ראשונה רק כשעשיתי עבודת שורשים, אבא סיפר לי אז שאלו האחים שלו למחצה, הילדים של סבא שלי ואישתו הראשונה אבל היא והילדים הוצאו להורג בצורה אכזרית והוא לא יודע את השמות שלהם.

שאלתי אז את דודתו של אבי מה היו השמות של הילדים, הדודה שעברה ארבעה מחנות ריכוז אמרה שהיא לא זוכרת.. זה היה מנגנון הגנה.

עברו עוד 10 שנים מאז אותה עבודת שורשים ועד שגיליתי את שמותיהם.

זה קרה כשהתחלתי לחפש פרטים בארכיונים, לפתע צצו לי השמות של כל בני המשפחה שנספו בשואה, כל כך שמחתי על האפשרות להגיע לשמות של בני המשפחה שסבא וסבתא לא יכלו להגיד.

כך גיליתי את מסלולו של סבי בזמן המלחמה, הקרבות שהוא השתתף בהם וגם נפגע.

האובדן של אשתו הראשונה שהייתה קרובת משפחה רחוקה שלו ושלושת ילדיהם שכולם הוצאו להורג ביער רומבולה.

לאחר המלחמה סבא נישא בשנית, לסבתא שהייתה ניצולת שואה ואלמנת מלחמה צעירה עם ילדה קטנה, אלמנה שבעצמה איבדה שתי תינוקות ויחד הם הביאו עוד שני ילדים.

אבל הטראומות הכשילו את בריאותם והם נפטרו צעירים, עוד בטרם חגגו ימי הולדת 50.

אמא של סבא האריכה ימים עד גיל 106 ונפטרה הרבה אחריהם... ככה זה אצל ניצולי השואה או שנפטרים מוקדם או שמאריכים ימים.

יהי זכרם של פליקס והאנע לוריא הי''ד שמצולמים בתמונה ונספו ביער רומבולה בתאריך 8/12/1941.

 

מקור וקרדיט

Asi Nisselson Lurje

 קישור

הילד אלק וולקוביסקי, אלכסנדר תמיר. הילד המלחין מגטו וילנה

 

 

ערב מרץ בגטו וילנה. עוד חצי שנה ייחרב הגטו וכמעט כל יושביו יירצחו בפונאר, אבל כעת נשמעת מנגינת פסנתר מופלאה ועצובה מנשוא. לחן שחיבר ילד מבריק בן 11. זהו "ערב תרבות" בגטו, מעין תחרות שנועדה להרים את המורל ולהזכיר ליושביו שצלם אנוש טרם ניטל מהם. השיר הוא שיר ערש שמילותיו נטועות היטב במציאות האיומה שבה מכונת הרצח הנאצית נפטרת בשיטתיות מיהודי אירופה, והוא מוכר לנו בשם שקיבל משמעות מצמיתה - "פונאר":

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!

כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,

הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ

פֹּה מֵעֲבָרִים.

אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,

דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,

לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא

וְעִמּוֹ הָאוֹר.

שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,

אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!

כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ

לֹא יָבִין אוֹיֵב,

גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,

גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –

עֱנוּתֵנוּ זֹאת

הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,

הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

 

את "שיר הערש" הזה, בו מספרת אם לבנה על מות אביו, ואלפים נוספים, בגיא ההריגה, כתב נח (לאון) וולקוביסקי, רופא שיניים מפורסם בגטו. הוא התבקש לעשות זאת על ידי מארגן הערב, פעיל התרבות והמשורר שמריהו "שמרק'ה" קצ'רגינסקי. קצ'רגינסקי פנה אל וולקוביסקי, שכתב מילים בפולנית והציע שבנו אלכס ילחין את מילותיו.

למרות שבפונאר נרצחו 70 אלף יהודים, עבר זמן עד שהשמועות הגיעו לגטו. אנשים ספורים הצליחו לברוח משם, וכשהם חזרו לגטו וסיפרו שמעמידים את כל היהודים על שפת הבורות ויורים בהם, אמרו להם שהם מטורפים, שזה לא יכול להיות. אבל ב-1943, כאשר התקיימה בגטו תחרות המוסיקה, תושבי הגטו כבר לא פיקפקו במה שהתרחש בפונאר.

את השיר הקצר מסר וולקובסקי לקצ'רגינסקי שתרגם את הבית שכתב האב מפולנית ליידיש והוסיף שני בתים משלו.

את "פונאר" הייתה אמורה לשיר במקור לובה לויצקייה, זמרת אופרה מפורסמת ששרה גם ברדיו ורשה והיתה ידועה בכל ליטא. היא נרצחה לפני שהספיקה לעלות על הבמה עם השיר.

 

המפקד הגרמני של וילנה, מרטין וייס, בא בכבודו ובעצמו לפונאר והזמין גם את פילגשו לצפות בהוצאה להורג. הוא ציווה על לויצקייה להתפשט ולשיר. היא שרה "אלי אלי למה עזבתני" וכשהיא גמרה, הוא ירה בה. יש כאלה שאומרים שאת הכבוד הזה הוא העניק לפילגשו. גורלה של לויצקייה השפיע מאוד על מצב הרוח בגטו ולמרות זאת הוחלט לא לוותר על התחרות. במקומה נבחרה לשיר את "פונאר" זמרת צעירה הזכורה רק בשמה הפרטי - מירה'לה . כמה חודשים אחר כך היא התאבדה.

 

וולקוביסקי האב נרצח במחנה ריכוז כמה חודשים לאחר מכן. בנו שרד, עלה ארצה והתאחד עם אמו. הוא הדחיק את רוב מה שעבר עליו והתמסר לזהותו הישראלית – אלכסנדר תמיר, מוזיקאי ומרצה ידוע בעולמות המוזיקה הקלאסית.

גם "פונאר" עלה ארצה, והפך לאחד משירי השואה הידועים. השיר תורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי והתפרסם בביצועים רבים. המוכרים ביותר, הם כנראה זה של חוה אלברשטיין, ששרה אותו בעברית וביידיש. ביצוע מפורסם נוסף של השיר הוא זה של צילה דגן, שנפטרה, במקרה או שלא, ב- 18.4.2004, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה של אותה שנה.

מילות הסיום של השיר המפורסם גם חתמו את נאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר במשפט אייכמן.

בסוף שנות השמונים, הבין חוקר התרבות עפר גביש שאלכסנדר תמיר, פרופסור ומרצה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, הוא הילד אלק וולקוביסקי, מלחין השיר. יחד איתו יצא למסע מרגש ועצוב אל העבר שהדחיק תמיר, אל זכר השיר שהיה קשור בקשר עז וכואב לאביו שנלקח.

בעקבות התחקיר המעמיק של גביש הופק הסרט "פונאר", בבימויה של רחלי שוורץ. שוורץ חזרה עם תמיר אל הגטו, ואפשרה לו לנגן שוב את השיר, כמעט 60 שנה אחרי שנוגן שם לראשונה.

עוד על הסיפור המרתק מאחורי השיר תוכלו לקרוא בטור "פונאר, וולקוביסקי וקצ'רגינסקי" שהתפרסם באתרו של עפר גביש – אירועי זמר.

בהכנת הפוסט נעזרנו גם בכתבה "גלגולו של שיר" שהתפרסמה ב"הארץ" מיום 3 באפריל 2002.

בתגובה הראשונה: מילות השיר המלאות וביצועה של צילה דגן לשיר.

***

בתמונה: הילד אלק וולקוביסקי, הוא מלחין השיר אלכסנדר תמיר. מתוך אתר "יד ושם".

 

מקור קרדיט

הנער שלוימלה פרל : "נער החמד הפלוגתי" של יחידת הוורמכט בחזית רוסיה

 

בהחלטה של רגע, שניות לפני שעמד מול חייל האס.אס שיישלח אותו אל בור ההריגה, קיבל הנער שלוימלה פרל החלטה שהפכה אותו מיהודי שיש לחסלו ליוזף פריל, חייל נאצי - "נער החמד הפלוגתי" של יחידת הוורמכט בחזית רוסיה. הוא החליט להזדהות בפני החייל הנאצי כנער בן הלאום הגרמני - פולקסדויטשר. השלכות מעשהו היו דרמטיות:

"לבוש מדי הוורמכט הסתכלתי על עצמי בראי משאית וגיליתי על חזי את סמל הנשר הפרוסי, שבין טפריו הדורסניים צלב-קרס. כשהתבקשתי למדוד את כובע השדה הצבאי, שעיגולי שחור-אדום-לבן מתנוססים עליו הייתי סעור ומזועזע. אני, שלוימלה הקטן, עומד לפתע אי-שם בשדות רוסיה, סביבי משתוללת מלחמה עקובה מדם – במדי חייל נאצי!"

בספרו "קוראים לי שלמה פרל" מספר ניצול השואה את סיפורו הקשה והמרתק: סיפורו של נער שנאלץ להתחזות, במשך 4 שנים ארוכות, לגרמני-טהור גזע שחי בלב האליטה הנאצית. פרל חי עם הקושי העצום הזה, בו הישרדותו תלויה בכך שיחייה בלב האויב שרצח את עמו.

הוא גם התמודד יום יום עם החשש המחריד שזהותו יתגלה ומוות איום יחכה לו, בשל היותו נימול. ביחידה הצבאית הנאצי בה שירת הוא שימש כמתורגמן, ובמסגרת תפקידו נטל חלק בחקירת בנו של סטלין, יאקוב ג'וגאשווילי,קצין בצבא האדום שנפל בשבי הנאצים. מאוחר יותר נשלח לבית ספר של נוער היטלר בבראונשווייג, ואף היה בזוגיות עם גרמנייה נאצית.

פרל הצליח לשרוד את כל שנות המלחמה בזהותו הבדויה. ארבע שנים מאוחר יותר עמד פרל, כשגבו אל הקיר, מול יחידה של חיילים אמריקאים שהשתלטו על המחנה בו שירת. שוב עמד בסכנת חיים בשל זהותו. היה זה יום הולדתו ה-20 של פרל, שנולד ב- 21.4. הוא לא העז לגלות את זהותו האמיתית לחיילים האמריקאים ושוחרר יום לאחר מכן כפליט גרמני. הוא המשיך לשמור על זהותו הבדויה עד שנתקל באחד מניצולי מחנה ההשמדה:

"ראיתי לפניי איש שדוף גוף... ראשו גלוח ולגופו חליפת פסים. כשקרב אלי יותר, שמתי לב למשולש צבעוני על חזהו, שעליו היה רקום מספר ומתחתיו המילה JUDE – יהודי".

למרות שהיה עדיין במדי "נוער היטלר", התרגש פרל עד דמעות ואמר לו את המילים הראשונות שעלו בפיו: "שמע ישראל!" ואז חיבק את הניצול הרבע ולחש באוזנו "גם אני יהודי. קוראים לי שלמה פרל!"

שלמה פרל עלה ארצה, התגייס לצה"ל והשתתף בלחימה במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. בשנת 1990 יצא לאקרנים הסרט "אירופה אירופה" המבוסס על סיפורו, בו גם השתתף. הסרט זכה ב-1991 בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, והיה מועמד לפרס האוסקר.

הוא נפטר לפני חודשים ספורים, חודשיים לפני יום הולדתו ה-98.

***

בתמונה: שלמה פרל עם חבריו בנוער ההיטלראי. צילום: שלמה פרל

 מקור