ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 25 ביוני 2023

במשך שנתיים הסתתרה מהנאצים נערה יהודייה באח להסקה

 



במשך שנתיים הסתתרה  מהנאצים נערה יהודייה באח להסקה .

 

עובדת ניקיון אוקראינית שעבדה במשרד המפקדה הגרמנית עזרה לה לשרוד.

ידוע הרבה על זוועות הנאצים במלחמת העולם השנייה, אפילו יותר מדי. כולל כמובן, על מיליוני היהודים שנורו ועונו במחנות ריכוז נאצים.

מפתיע עוד יותר לקרוא על אותם ברי מזל נדירים שהצליחו להימנע ממוות.

שנת 1941 ראשית הכיבוש הגרמני בעיירה קטנה באזור פולטבה. בית אחוזה קטן בן שתי קומות שנבנה לפני המהפכה משמש כמפקדה גרמנית.

ילדה בת שתיים עשרה הובאה לחקירה באחד המשרדים. היא נתפסה ברחוב, יש חשד שהיא יהודייה. לרוע המזל היא אכן הייתה יהודייה. הורים חיכו לבתם בגן עדן כבר חודש, ועכשיו הגיע הזמן לעדוצ'קה. במשך חודש היא הסתובבה בעיר, גרה בכל מקום שהתאפשר ואיש לא העז להגן על ילדה מסוכנת.

שני קצינים עבדו בחדר בשני שולחנות. אחד הרים את עיניו מהניירות, החליף כמה מילים עם השומר, פונה לעדה - דאס יודישה שווין! ושוב נכנס עמוק לעיתונים.

למרות שהנערה הסובייטית לא הבינה גרמנית, היא ידעה מה זה "יודישה" ומה מצפה לה. פתאום בייאוש היא מיהרה אל הדלת הכניסה למסדרון.

הנוכחים לא מיהרו לתפוס את הנמלטת, אלא צחקו בקול, כי לא היה חלון אחד ללא סורג בבניין, ולמטה ביציאה הייתה אבטחה רק של גרמנים מסביב לשעון. אין לאן לברוח, למעט אולי למשרד אחר ... ומה הטעם?

אך לפחד המוות אין שום היגיון. עדה מיהרה מהמסדרון לקומה השנייה ורצה לדלת הפתוחה הראשונה שנתקלה בה. הגרמנים נהנו מהבידור החדש ולאט לאט, באופן שיטתי, כמו חייזרים בחיפוש אחר אדם, הסתובבו חדר אחר חדר:

ילדה היי!

איפה את ?

- קום, דאס קליין יודישווין ...

- היי! אנו מחפשים אותך!

החייזרים הסתובבו בכל החדרים בשתי הקומות, ואז שוב, שוב ... הם כבר לא צחקקו. היהודיה לא הייתה בשום מקום. לאחר כמה שעות של חיפוש הם הבינו שהילדה הצליחה להוציא את ראשה בין הסורגים בשירותים, והיא ברחה. איזה ראשים קטנים יש לילדים היהודים המרושעים האלה ...

מיד הם הזעיקו "מאסטר" מקומי, והוא הצמיד גשר נוסף לסורג השירותים. הלילה ירד בלשכת המפקד. הקצינים הלכו הביתה, האחוזה החשוכה הייתה ריקה, רק השומרים בכניסה בקושי נשמעו.

עוד מהבוקר שכבה עדה בתוך האח הישנה, אבל היא עדיין פחדה לנשום. האח פעור שחור בחדר הגדול ביותר של בית הסוחר. תחת השלטון הסובייטי, נחשב לבזבוז לחמם עם עצים להסקה, חיממו בכיריים והארובה הונחה בלבנים, אך בהצלחה כל כך שבפנים, בגובה של מטר וחצי, התגלה מדף לבנים ברוחב של כארבעים סנטימטרים, כאן עדיין אפשר היה לחכות בינתיים...

באותו לילה, הילדה לא עזבה את מחסה. הגיע הבוקר, העבודה החלה להתנהל במשרד המפקד, וכמובן שכולם שכחו מהילדה היהודייה שברחה אתמול. רק בלילה השני החליטה עדה לעזוב את מאורה. היא בשקט, כמו רוח רפאים, עשתה את דרכה לשירותים, שבלעדיה כמעט התעלפה. היא שתתה בשקיקה מים וחזרה לחדר "שלה". לפי הריח היא מצאה עוגיות נסתרות בשולחן של מישהו ונשכבה עד הלילה הבא.

כך, מלילה ללילה היא הרחיבה את מעגל חייה. אפילו הגיעה לקומה הראשונה, טיפסה למזנון ושם תמיד יכולה להשיג חתיכת לחם בלי לרמות את הקצינים. היא הבינה שאם אפילו חתיכת בייקון תאבד, יהיו חשדות והם יוכלו לחפש בבניין עם כלב. וזה המוות.

אבל בעוד עדה עצמה הפכה לכלב פרא, או ליתר דיוק לעכבר שנצוד עם גוף ענק שאינו עכבר שצריך להאכיל. כל חושיה התחדדו. הילדה אפילו שמעה כמה יצורים בקומה השנייה וכמה בקומה הראשונה. כשהיא שוכבת באח, חשה ברטט הקירות מהחייזרים שנכנסים לבניין. היא לא ישנה במהלך היום, פחדה שהיא תזוז בשנתה.

הילדה הכירה את כל החיילים וקצינים במשרד המפקד, אף שמעולם לא ראתה אותם. הבחינה בקולות, בהליכה ובריח. עד מהרה התרגלה לכבס בגדים בשירותים. המבחן הגרוע ביותר בלילה היה שטיפת בור השירותים.

עם הזמן אי אפשר היה יותר להפתיע את עדה. היא ידעה מהשעון הפנימי מתי באים הסטוקרים, עובדי המטבח, והשומרים שהסתובבו בלילה נראו לה סתם פילים רועמים. אדם מתרגל לכל דבר. עדה הפכה לרוח רפאים, עליה לא היו שמועות ... הילדה, תחילה באופן אינטואיטיבי, ואז במילים, החלה להבין את הדיבור הגרמני.

החיים נמשכו. ואכן, למרות הסיכון הקטלני להתגלות בכל שנייה, זה היה עדיין חיים. כדי לא לאבד את הראש, היא שוחחה נפשית עם הוריה ועם "מכרים" קצינים גרמנים. לילה אחד, כשהילדה התגנבה בדרך לשירותים, היא נפגעה כמו מרעם. על הכיור היה פרוסת לחם ופיסת סבון זעירה. זה לא היה שירותי קצינים וכל אחד הביא את הסבון שלו שהם יכלו כמובן לשכוח, אבל מאיפה הלחם !!?

מישהו ידע עליה!

עדה לא נגעה בעושר הזה. פתאום מלכודת ... בלילה הבא הכל חזר על עצמו. נו מה שיהיה יהיה, לקחה את זה. אחרי הכל, גרמנים הם אנשים פדנטיים, אם היו חושדים במשהו, הם לא היו מפתים עם סבון, אלא עם כלבי רועים. כעבור שבוע הבינה הילדה שעובדת ניקיון הדודה זינה היא הפיה הטובה. איכשהו או העקבות הרטובות הקטנות, או משהו אחר, אבל הדודה זינה ניחשה לגבי "רוח הרפאים".

החיים של עדה התחילו כמו חיי מלך: חתיכת לחם שלמה ביום, לפעמים אפילו עם קוביית סוכר. בוקר אחד בלשכת המפקד הפסיקו דיבור הגרמני להישמע. הכל היה יוצא דופן לחלוטין. הבית התמלא בריחות וצלילים חדשים. זרים דיברו רק רוסית. עדה בילתה שלושה ימים שלמים בישיבה בקמין, עד שהחליטה לצאת. זה היה 1943.

ילדה יהודייה בת ארבע עשרה, עדה, נשלחה לראשונה לבית היתומים בפולטבה, וב- 44 - לפנימיית לנינגרד. בעיר זו היא חיה כל חייה. לעדה לא היו ילדים - כתוצאה של בריאות שנהרסה בתוך האח.

אני מכיר את דודה עדה מאז שאני זוכר את עצמי. גרנו דלת ליד דלת. הורי השאירו אותי איתה לעתים קרובות כשהלכו לקולנוע. ממנה שמעתי את כל האימה הזו.

בשנות השבעים דודה עדה נסעה לאזור פולטבה, שם מצאה את עובדת הניקיון דודה זינה אותה הכירה לפי קולה ... היא לקחה אותה אליה ומאז חיו ביחד כשעדה מטפלת בדודה זינה.

 

מקור

 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

"ילדה במלונה"

  הספר "ילדה במלונה" של הסופרת שרה שנר-נשמית ז"ל, שבעצמה ניצלה מידי הנאצים בהיותה ילדה. הסופרת אף ציינה בראיון שנתנה על הספר ...