כאשר הסכנה בדוברובניק גברה, נמלטנו משם אל העיר ספליט. משם זכור
רק שאמי הכניסה אותי לגן ילדים של הנזירות . במחשבה כי שם אהיה פחות צפויה לסכנה,
שכן אם היא תיעצר, על ידי האוסטשים או הגרמנים יימצא מן הסתם מישהו שידאג לי. מאותו מקום אני
זוכרת רק ריח מבחיל של שומן ששימש לבישול, שהיה בלתי נסבל בעיני. איני זוכרת שמות
של מבוגר או ילד, גם לא דברים שלמדנו שם, או משחקים ששיחקנו, רק שנורא שנאתי להיות
שם.
באופן מעורפל מאד זכור לי גם ביקור עם ילדה אחרת בכנסייה, ואת הדרת
הכבוד שהמקום עורר בי, מן הסתם לבי נכבש על ידי המראה האסתטי, ואני משערת ששאלתי את אמא למה אנחנו לא הולכות לשם.
במעורפל זכור לי שאמא ענתה לי שזה משהו
שאנחנו לא שייכות אליו, לנו יש מקום אחר המיועד לתפילות שלנו, או משהו מעין זה.
באותה תקופה סבלו היהודים בעיר ספליט מהתקפות ופוגרומים של הפשיסטים השחורים, האוסטשים .
הפשיסטים השחורים חדרו אל בית הכנסת, היכו את הזקנים, הילדים
והגברים, את כל מי שתפשו השליכו אל הרחוב, שברו הציתו , פוגרום אמיתי!! .
מקור וקרדיט :
דינה קטן
בן-ציון, על בית ומילים : מהלך חיים , הוצאת כרמל, 2017
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה