כעבור זמן מה אמרו שהיהודים יותר מדי מפוזרים, ורצו לרכז את כולם בשני מקומות , אנחנו הגענו לפוסטירה ביוגוסלביה, שם כבר שלטו האיטלקים. התחילו לתת לנו קצבת מזון, רק ליהודים, כי היהודים היו תחת פיקוחם וכל ראש משפחה היה צריך להתייצב פעם ביום ולחתום, חוץ מזה היינו חופשיים כל היום..
ישבנו שם בפוסטירה כמה חודשים, ואז היה לחץ של הגרמנים בעקבות
ועידת ואנזה, למסור את כל היהודים שמסתובבים חופשיים באירופה הכבושה. האיטלקים בכל
מיני התחכמויות סירבו למסור את היהודים והחליטו, על מנת לשמור עליהם, החלו לאסוף
את כל היהודים מכל האיים הנמצאים בשליטת
האיטלקים ולרכז את כולם באי ראב, שם
היה מחנה ריכוז של ממש.
התירו לכל אחד לקחת רק מזוודה אחת... העבירו אותנו בספינות קטנות ,
באמצע הים עלינו מהן ישר לאונייה ומשם הגענו לאי ראב . אנחנו מגיעים לאי ראב
ורואים שזה לא מה שאנחנו דמיינו לנו. לא
היחס האיטלקי הזה, כמו שחשבנו. קודם כל
ראינו המון צבא. האונייה מגיעה ויש כזה מעגל של חיילים שעמדו צפוף אחד ליד השני,
וקראו את השמות. כל אחד ששמו נקרא היה יוצא מהאונייה , הם רצו לספור ולבדוק. עד אז
לא היינו רגילים לזה מהאיטלקים, את כולם
הכניסו למשאיות עם הדברים. אני רואה המון חיילים
עם נשק ששומרים עלינו, אבל מבחינה חיצונית לא הרגשנו שום דבר, לא השפלות ולא מכות. אנחנו עולים על משאיות והמשאיות
לוקחות אותנו למרכז האי. תמונה ממש כמו מחנה ריכוז, צריפים עם גדר תיל. הכול מסביב
, גדר כפולה, ובתוך כל צריף יש שקיות לחם עם שמו מעל כל שקית. כל אחד קיבל לחם
ושקית וזה צוין ברשימה. מנת לחם ליום אחד.
בפינות היו מגדלי שמירה עם חיילים, מכונות ירייה, רפלקטורים, כבר
היה ערב , זה לא עשה רושם טוב. חשבנו: זה מחנה , מחנה ריכוז , ושער – ומי שנכנס
-אין כבר לצאת. אנשים קיבלו אוכל יום יום ממטבח
רגיל . לא הרבה , ולמי שהיה לו קצת אוכל שהביא אתו יכול היה לבשל בעצמו, היו תנורים
כאלו לאורך הגדר. את האוכל קיבלנו ממטבח רגיל . כל אחד בא עם הסיר וקיבל לתוך הסיר
, , ומי שרצה לעבוד , מהצעירים , שהיה רעב, קיבל תוספת לחם.
מקור וקרדיט :
דינה קטן בן-ציון, על בית ומילים : מהלך חיים , הוצאת כרמל, 2017
רקע היסטורי
על מחנה הריכוז ראב
כ-3,500
מהיהודים שהוחזקו במחנה נאסרו בו לאחר שנמלטו מאימת שלטון הואטאשה משתפי הפעולה עם
הנאצים בקרואטיה. תנאי המאסר לאסירים היהודים היו טובים יחסית לאלה של הסלובנים,
הסרבים והקרואטים (רובם קומוניסטים ותומכי הפרטיזנים), אשר נאסרו בו בשל חשד
לפעילות נגד הכיבוש האיטלקי . אבל גם בין היהודים היו כאלו שמתו כתוצאה מהתנאים
הקשים במחנה וחלקם, בעלי נתינות זרה, נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
ההכנות למרד במחנה שהחלו בתחילת יוני 1943 בשלו ב-8 בספטמבר באותה
שנה כאשר האסירים (חלקם מזוינים) התקוממו והוציאו להורג את מפקד המחנה. מפקדיו
האחרים הצליחו להימלט, מחסני הנשק עברו לידי הפרטיזנים והמחנה נסגר. באותו יום טס
מעל המחנה מטוס קל. הפרטיזנים היוגוסלביים סברו שזה היה מטוס תצפית ובערב יפציצו
את המחנה או יפלשו הגרמנים או האוסטשים. על כן, כל האסירים הוצאו כ-2 ק”מ מהמחנה
ולנו בשטח פתוח.
למחרת היום אכן הגרמנים הפציצו שתי אניות שעגנו ליד האי ומטרתן של
האניות הייתה לפנות את האסירים לחוף. באותו לילה, למרות הים הסוער, רוב היהודים
פונו לחוף בסירות דיג שהביאו את האסירים לחוף סיין וסבטיורי .
לגרמנים ולקרואטים נודע על מנוסת היהודים, על כן חיפשו אותם באזור
הנחיתה. הנמלטים נעו בלילה ועברו את הרי ולביט במשך הלילות בליווי פרטיזנים
קומוניסטים. חלקם הגיע לכפר קרסנו ושם אכלו את הארוחה החמה הראשונה מזה זמן רב.
בגלל הים הסוער היו אסירים שלא רצו להתפנות ונשארו באי. למחרת היום
פלשו הגרמנים והאוסטאשים לאי, מצאו את היהודים שנותרו ורצחו את כולם. היו שניסו
להסתתר בבית החולים המקומי כחולים. אולם הם נתגלו ונרצחו או שנשלחו לאושוויץ. מאות
יהודים צעירים שניצלו מהמחנה הקימו גדוד פרטיזנים במסגרת צבא השחרור שבהנהגת
המפלגה הקומוניסטית ונלחמו עד למיגור הכובש הגרמני ב-1945.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה