דלג לתוכן הראשי

צבי שומרון ( לסלו שטרנברג ) , נער בן 16, עובד במטבח של יחידת ס"ס גרמנית



" בחודש מאי 1944 נכנסו הגרמנים לגטו העיירה בהונגריה והעמיסו אותנו לקרונות הרכבת. נסענו מזרחה לכיוון אושוויץ . מסיבות לא ידועות לי לא הגענו ליעד אלא הרכבת הופנתה לכיוון אוסטריה לשטרסהוף, שם רשמו אותנו והעבירו אותנו לווינה.
יום יום יצאנו לעבודות בפינוי הריסות בווינה. אני במקרה התמחתי בתיקון גגות ועסקתי בזה עד חודש מרץ 1944 . העבודה הייתה מסוכנת , אך קיבלנו הרבה טיפים מדיירי הבתים שאת הגגות שלהם תיקנתי אחרי הדף האוויר של ההפצצות. טיפים אלו עזרו לי מאד  להתקיים מבחינה כלכלית  .
כאשר הצבא האדום הגיע קרוב לעיר ווינה , הגסטפו הוציאו אותנו והובילו אותנו לאורך הדנובה. צעדנו יחד עם הצבא הגרמני הנסוג. באנדרלמוסיה שנוצרה הורדתי את הטלאי הצהוב וזרקתי אותו , מפני שהיו קבוצות חיסול של הס"ס. נהפכתי ל"פליט מהונגריה"  שבורח מהצבא האדום . ללא בושה ניגשתי מדי יום למטבחים של הוורמכאט לבקש מזון. מעולם לא סרבו לי. לפעמים נתבקשתי לעזור בסחיבת תחמושת . פעם נשארתי 3 ימים עם יחידת תותחנים גרמנית , אך שיא החוצפה היה שנתקבלתי לעבודות של יחידת סיוע של הס"ס, שם עבדתי בין 10-15 ימים.
הייתה לי החוצפה ללכת על חבל דק. ביום הראשון שהגעתי ליחידה גרמנית זו  הסכמתי לעבוד מייד . ביום הראשון שם,  מפקד המטבח , רס"ר ס"ס , חקר אותי על המקום ממנו באתי , על גילי , מדוע אינני מגויס . נשאלתי גם מדוע אני דובר כל כך טוב את השפה הגרמנית. התשובות סיפקו אותו . בסוף היום שאל אותי : האם אתה אולי יהודי ? עניתי ב"לאוו מוחץ ". את דפיקות הלב הסתרתי , " מה פתאום" , עניתי " להוריד מכנסיים" ? . הוא ענה, "לא , לא תודה" , " אתה באמת לא נראה יהודי".
"אדוני הקצין!" ביקשתי " תן לי להמשיך את עבודתי במטבח. שטיפת הכלים במטבח הצבאי הרגיעה את ההתרגשות הנוראית שלי .
בינתיים שתי החזיתות התקרבו זו לזו . מצד אחד הצבא האדום, ומהצד השני , הצבא האמריקאי.
באחד הימים הגיעו למקום חיילי ס"ס לוחמים , היה זה הרגע שהעדפתי להעלם. לא התרחקתי הרבה מהכפר קרלסבאך. הגעתי לאחת החוות וביקשתי את האיכר לאפשר לי ללון בסככת החציר שלו . הזכרתי שאני מוכן גם לשלם. הוא סרב אבל היה מוכן למכור לי חלב , לחם וגבינה . אינני זוכר כמה ימים ביליתי בחציר . על כל פנים,  אחרי מספר ימים הוא צעק אלי :  " אתה יכול לזוז , המלחמה נגמרה !"

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…