דלג לתוכן הראשי

הצלת ילדים יהודיים על ידי ארגון ז'גוטה



בשנת 1942 הוקם ארגון ז'גוטה שאחת המשימות הראשונות שנטל על עצמו היתה להציל ילדים. וראוי לציין שבשלושת חודשי הפעילות הראשונים של ז'גוטה, כשהארגון עדיין היה בחיתוליו, כבר טיפלו אנשיו ביותר מ-180 איש, ששבעים אחוז מהם היו ילדים. אבל למרות כל רצונם הטוב ומסירותם, המחסור באמצעים הגביל מאוד את פעילותם. בימים הקריטיים ההם הקציבה להם הדלגטורה לפעולות ההצלה רק כ-70,000 זלוטי

הצלת ילדים היה ונשאר בראש סולם העדיפויות של המועצה המורחבת של ז'גוטה שהוקמה בתחילת דצמבר 1942 .אחרי האקציה השנייה וההתנגדות המזוינת הראשונה בגטו ורשה ב-18 בינואר 1943 ,פנתה מועצת ז'גוטה לדלגטורה בקריאה נואשת וביקשה בדחיפות סיוע כספי גדול כדי להציל את האינטליגנציה, ובייחוד את הילדים שעוד נשארו בגטו.



בנובמבר 1942 הצטרפה לז'גוטה אירנה סנדלר. מבין הפעילים הפולנים בז'גוטה, איש לא הכיר כמוה את המצוקה של אנשי הגטו ומקרוב. בתור עובדת סוציאלית מטעם עיריית ורשה היא החליטה לא להתנתק מהמטופלים היהודים שלה כשנכלאו בגטו, ועזרה להם כל עוד התאפשר לה. משהצטרפה לז'גוטה במעמד של עובדת העירייה, היא ניצלה את קשריה עם כל מי שהיה יכול לסייע בידה. בגישתה הבלתי אמצעית מצאה נתיב להצלת הילדים אף בטרם מונה לעמוד בראש מועצת ז'גוטה. כאמור, הברחת הילדים מהגטו אל הצד הארי החלה בתקופת הגירוש הגדול ולאחריו.  אלא שזה היה רק שלב ראשון במסלול ההצלה הארוך והמייגע שציפה לילדים מעבר לחומה, ולא היתה כל ערובה שהם יצליחו לשרוד במקומם החדש, אם לא יהיה מישהו שיוסיף לדאוג להם ולטפל בהם. מן העדויות אנו למדים שרוב הבעיות בהצלת הילדים התעוררו אחרי שכבר הגיעו לצד הארי. הקשיים והסיבוכים שנוצרו בהמשך, הלכו והחריפו ככל שחיי הגטו קרבו לקצם. לא מעט ילדים הוחזרו להוריהם בגלל ה"מראה הגרוע" שלהם או בגלל סיבות אחרות. תחילה היו משפחות שהסכימו לקבל ילד יהודי לביתם, ולאחר מכן התחרטו בגלל פחד ההלשנות שנפל עליהם, וחיפשו דרכים להיפטר ממנו. קשה בייחוד היה גורלם של הילדים שהוסתרו אצל משפחות תמורת תשלום חודשי שוטף, אם נספו הוריהם, ולא היה מי שיוסיף לשלם את דמי החזקתם. במקרה הטוב מצאו להם האפוטרופוסים מקום באחד מבתי היתומים, אך במקרה הגרוע השליכו אותם לרחוב.

את ניהול מדור הילדים במועצת ז'גוטה  נטלה לידיה אירנה סנדלר שנושא הילדים היה קרוב ללבה. משהוקם מדור הילדים, התאפשר יתר תיאום בין העובדים השונים שטיפלו בילדים מטעם ז'גוטה, והעזרה שהוגשה היתה ליעילה ולאמינה יותר. קשה לקבוע כמה אנשים פעלו במדור הילדים, שכן מקצתם עזרו לילדים במסגרת עבודתם הרגילה, ולא ידעו כלל שהם פועלים מטעם ז'גוטה. המשימה הקשה ביותר היתה למצוא מקומות מקלט קבועים ובטוחים לילדים, אם במוסדות הילדים הציבוריים ואם בבתים פרטיים. עד שנמצא לילד מקום מקלט קבוע הוא עבר הרבה ידיים, ולעתים קרובות היה צריך לשכנו במקום מעבר זמני ולהכינו לקליטה מסודרת במקום החדש. כדי להסדיר את הכיסוי החוקי, היה צריך להשיג לו תעודת לידה נוצרית, להמציא לו סיפור כיסוי מתאים ולהרגילו למנהגים הנוצריים. מובן שסנדלר לא פעלה לבדה ונעזרה בצוות מקצועי, נאמן ומסור. רוב הפעילים במדור הילדים - ואם נדייק, הפעילות - נמנו עם חוגי האינטליגנציה הפולנית הנאורה והיו בעלי מחויבות ציבורית עמוקה. אנשים אלה היו צנועים ומסורים, ואף-על-פי שרמת החיים שלהם עצמם היתה נמוכה, והם חיו בדירות קטנות וצפופות, ומהם אף היו מטופלים בילדים קטנים, הם התמסרו להצלת הילדים היהודים וראו בכך שליחות.

בשלהי 1943 ,לפי המידע שהצטבר במדור הילדים של מועצת ז'גוטה, שוכנו כ-600 ילדים יהודים במוסדות שונים בוורשה ובסביבתה, מהם 53 שהו במוסדות עירוניים, 22 במוסדות ה-RGO ,ולמעלה מ-500 במוסדות ציבוריים וכנסייתיים. מלבדם היו עוד ילדים רבים מפוזרים במוסדות שונים ברחבי פולין. על היקף פעילותו של המדור באותה תקופה אפשר ללמוד מאחד הדוחות ובו נמסר שבספטמבר 1943 טיפל המדור ב-58 ילדים. ל 28-36 מהם נמצא מקום מקלט, ועוד 22 שטרם נמצא להם מסתור, עדיין היו בטיפול

הסיוע שז'גוטה הגיש למשפחות הפולניות שהסתירו ילדים לא היה אחיד ולא תמיד רצוף. כל מקרה נבדק לגופו וטופל עניינית ככל האפשר בנסיבות שבהן נשברו כל הקודים המוסריים. גובה הסכום נקבע בדרך כלל לפי המצב הכלכלי של המשפחה האומנת, והוא נע בין 500 ל-1,000 זלוטי לחודש. 

במקרים מסוימים התבטאה התמיכה במצרכים או בבגדים. למשפחות שהסכימו לקבל את הילדים נאמר מפורשות שהם לא נמסרים לאימוץ, וכי אחרי המלחמה יצטרכו להחזירם להוריהם או לקרוביהם. אף-על-פי-כן היו מקרים שתנאי זה הופר עוד בתקופת המלחמה. היו משפחות שתחילה הסכימו לקבל ילד תמורת תשלום, בעבור הטיפול בילד, כדי שאחרי המלחמה לא תהיה עילה לדרוש מהם שיחזירו אותו

באזור קרקוב נמסרו לזוג פולנים חשוכי ילדים שתי ילדות, האחת כבת שמונה והשנייה פעוטה כבת שנתיים. הקטנה מצאה חן בעיני האישה והיא החליטה לאמץ אותה בפועל, בלא כל הליך משפטי. כשמרים הוכברג (מריאנסקה), הנציגה היהודייה בסניף ז'גוטה בקרקוב, הגיעה לביתה לשלם לה בעבור הטיפול בילדות, סירבה האישה לקבל את הכסף בעבור הקטנה. "היא שלי", אמרה לה, אך קיבלה ברצון את התמיכה הכספית בעבור הטיפול בילדה הגדולה.


כמה ילדים ניצלו בעזרת ז'גוטה?

אין בידינו נתונים בדוקים כמה ילדים ניצלו בעזרת הארגון ז'גוטה ברחבי פולין. כאמור, עיקר הפעילות של ז'גוטה היה בוורשה ובסביבתה, ואילו במקומות אחרים נתקלה רוב המספרים על ילדים 44 פעילות הארגון במכשולים רבים והיתה מצומצמת למדי. שניצלו בעזרת ז'גוטה, המופיעים בפרסומים השונים, נוגעים בעיקר לפעילות בוורשה רבתי. גם מספרים אלה מבוססים על אומדנים מאוחרים. ב-1979 מסרו ארבע מהפעילות המרכזיות של מדור הילדים של מועצת ז'גוטה בוורשה - אירנה סנדלר, ידוויגה פיוטרובסקה, איזבלה קוצ'קובסקה וּואנדה דרוזדובסקה-רוגוביץ' - עדות על פעילותן בהצלת ילדים יהודים. לפי הערכתן, הגיש ארגון ז'גוטה בוורשה עזרה ל2,500 ילדים בקירוב.

אירנה סנדלר, שכאמור מוכרת יותר בכינויה המחתרתי "יולנטה", היתה לשם נרדף למפעל הצלת הילדים של ז'גוטה בוורשה. את כל חייה הבוגרים הקדישה לעבודה סיעודית למען חלשים ונרדפים. המניעים לפועלה ולמחויבותה החברתית מקורם, לדבריה, באווירה המיוחדת ששררה בבית הוריה. סנדלר גדלה באוטבוצק שליד ורשה, עיר שנחשבה יהודית. אביה, רופא במקצועו, היה בעל השקפת עולם סוציאליסטית, ורוב מטופליו היו יהודים עניים. היא עצמה גדלה בין יהודים והכירה את מנהגיהם ואת אורחות חייהם. מאחר שהכירה מקרוב את המצוקה ואת העוני של השכבות היהודיות העממיות, היתה משוחררת מהדימוי הסטריאוטיפי המקובל בקרב פולנים רבים, שלפיו היהודים הם עשירים ונצלנים. בתפקיד עובדת במחלקה הסוציאלית בעיריית ורשה היא טיפלה בנזקקים יהודים עוד לפני שהוקם הגטו בעיר, והיא לא נטשה אותם גם אחרי שנכלאו בין החומות.

מאחר שהייתה עובדת העירייה, קיבלה סנדלר רישיון כניסה מיוחד לגטו, לכאורה כדי לפעול למניעת התפשטות מגפות מידבקות. רישיון זה אִ פשר לה להביא למטופליה בגדים, תרופות וכסף מטעם המחלקה הסוציאלית בעירייה. בתוך הגטו היא שמרה על קשרי עבודה עם עובדי צנטוס שטיפלו בילדים נזקקים ויתומים. כשהסתובבה בחוצות הגטו נהגה לענוד על זרועה סרט עם מגן דוד, כשאר תושבי הגטו, מתוך הזדהות עם היהודים, ומתוך רצון שלא להסב אליה תשומת לב שתסיח את דעתה מעבודתה.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…