הילד הארי קלאוזנר , ילד בן 6 במחבוא בהולנד , פותח את החלון " המושחר" , שהיה אסור לפתוח אותו,

סיפור ילדותו המרתק של הארי קלאוזנר (אריה עוז) כילד בשואה  בהולנד מתוך ספרו של סא"ל במילואים אריה עוז , לשעבר מפקד טייסת בחיל האוויר וקברניט בכיר באל-על" .  

נל רכבה ורכבה באופניים . אורות העיר הלכו והתרחקו . פה ושם ראיתי בית של חווה . פרות דשנות רעו בשדות הירוקים , שהפכו כהים מרגע לרגע.

הגשם פסק, אבל רוח חזקה הכתה בגבי והקלה על נל את מלאכת הרכיבה עם מטענה היקר – אני , הארי קלאוזנר , שהפך בין-רגע לפליט, בלי אמא, שנותרה עם אחותי מאחור, ושאראה אותה שוב רק בעוד כמה שנים , ובלי אב , שנעלם בניסיונו להגיע לפלסטינה שלוש שנים קודם לכן.

 נל עזבה את כביש האספלט ופנתה לדרך צדדית . ירדנו מהאופניים וצעדנו לעבר בית מרוחק. המתנו שעה קלה ליד חורשה על גדות  תעלה , שמימיה ירוקים , כפי שרואים לא מעט ברחבי הולנד.

"נמתין עד אשר יחשיך לגמרי, " אמרה נל כתשובה לשאלתי. "אני אמסור אותך למשפחה נחמדה וטובה מאד. אתה תגור אתם והיה לך חבר , סידס , קצת יותר מבוגר ממך, אבל הוא ישמור עליך. תהיה ילד טוב , ואלוהים שלך ושלי –ישמרו עליך" .  לא ממש הבנתי ,  אבל פחדתי . הכול התרחש מהר כל-כך , הכול זר כל-כך , והייתי עייף כל-כך.

 עכשיו כבר היה חושך מוחלט . התריסים הירוקים של הבית היו מוגפים, שום אור לא בקע ממנו , כאילו היה ריק מדיירים.

 נל הסתכלה סביב , וכשראתה שאין איש מלבדנו באזור , התקדמה מהר ככל האפשר לעבר הבית, נקשה בצורה משונה על דלת הכניסה, שנפתחה מבלי שהפותח ידליק אור כלשהו.

נדחפתי קלות פנימה, נל שמרה על עקבותיה ונעלמה, ואני מצאתי את עצמי במטבח המרווח של הבית החדש שלי, אל מול חמשת דייריו. משפחת היצמא : אבא אופקי'ה , אמא יצק'ה ושלושת ילדיהם : שירפ , לוסי וסידס. כאן אשהה כבן משפחה לכל דבר במשך שלוש השנים הבאות.

" בוא תאכל משהו, כבר מאוחר ועוד לא סיימנו את המלאכה" אמרה הדודה , דודה הייצמא , והושיבה אותי על הספסל שליד שולחן האוכל הגדול , שעמד במרכז המטבח.

היה שקט מוחלט סביב השולחן . סיימתי חיש מהר וחיכיתי לבאות.

" עכשיו נתפלל לישו אבינו שישמור עלינו ועל הבן החדש שצירפנו אלינו, לבל יאונה לנו רע , כי נגד הרוע בעולם ובהולנד  אנו מתגוננים, ובבוא הזמן נתקומם . אמן" , אמר הדוד.

סידס קם ממקומו והניח לפני אביו ספר תנ"ך גדול במיוחד , בכריכת עץ , והדוד קרא ממנו את פרק היום.

סידס פתח את הארון והניח לפניי פיז'מה ישנה שלו, שהייתה כבר קטנה למידותיו. לבשתי אותה בחופזה, היה שקט מוחלט, אף אחד לא דיבר מילה. הדודה כרעה על ברכיה לפני המיטה. סידס לימינה, אני לשמאלה , ידינו בידה, ואמרנו אחריה את תפילת הלילה לפני השינה. טקס זה יחזור על עצמו מדי ערב , עד שעזבתי וחזרתי אחרי המלחמה לחיק משפחתי. איני זוכר את מילות התפילה, אבל גם היום, עשרות שנים מאוחר יותר , אני זוכר ואפילו מרגיש עדיין את השלווה והרוגע שהתפילה השרתה בי.

"מהיום והלאה תישן יחד עם סידס. ראשך לרגליו וראשו לרגליך, כך לא ימצאו הנאצים מיטה נוספת בבית ולא יתחילו לחפש אותך . מחר בבוקר נעבור על כל נוהלי החירום בבית ונתרגל אותם, עד שתדע בדיוק מה לעשות אם וכאשר יהיה חיפוש אחריך בבית. לילה טוב, " אמרה הדודה , כיבתה את האור, סגרה את הדלת והלכה.  

בבוקר,  הדודה ואני עלינו לקומה השנייה, ומשם לעליית-הגג שמתחת לרעפים . " כאן אתה תשהה כל היום" , אמרה הדודה בקול סמכותי. "אם אתה חייב להסתובב , תעשה את זה בשקט-בשקט. אל תנעל את הנעליים, מותר לך רק לגרוב את הגרביים העבים שהכנתי לך. עוד מעט יגיעו הלקוחות, לקנות ביצים וחלב, ואסור שישמעו אותך. אסור למישהו לדעת שאתה גר איתנו" , היא הזהירה, ואז הוסיפה: "שים לב, בעליית –הגג יש שני חלונות שנפתחים החוצה. האחד צבוע שחור והוא סגור, ועליו להישאר תמיד סגור . בשום פנים ואופן אסור לך לגעת בו או לפתוח אותו ! החלון השני יישאר פתוח, כך שיהיה לך אוויר צח. אתה יכול להסתכל דרכו, אבל בשום ואופן אסור שיראו אותך מבחוץ. "

" יש כאן סיר-לילה , במקרה שתצטרך ללכת לשירותים , אבל תשתדל להשתמש בו כמה שפחות. "                             
" כאן על-יד השולחן הקטן , יש פתח למחבוא שהדוד בנה מתחת לרצפה. אם  תצטרך להתחבא, אני או אחד הילדים נעלה ונעזור לך. תוכל לשחק עם החפצים הישנים שנמצאים בארגז הזה, אבל תהיה בשקט. אני אביא לך אוכל בצהריים . בערב, אחרי שנגיף את התריסים , נקרא לך , ואז תוכל לרדת ולהיות איתנו בערב. הערב יש לנו אורחת שבאה לראות ולפקח על תרגול החירום שנעשה. זהו , מספיק לעכשיו, אני כבר שומעת דפיקות בדלת, באים לקנות ביצים וחלב. "

הדודה יצאה ונעלה את דלת העץ הישנה, שהפרידה את עליית-הגג משאר חדרי הבית.

במהלך הבוקר שמעתי קולות עמומים מלמטה, כנראה של לקוחות החווה, אבל אני כבר הייתי שקוע בעולם החדש שנקלעתי אליו.

היום עבר בעצלתיים , ולקראת ערב מצאה אותי הדודה הייצמא מכורבל באחת הפינות , בוכה חרישית. " תפסיק לבכות , כולם מחכים לך. גם נל הגיעה, ואנחנו רוצים להתחיל בתרגולי החירום" . היא אספה אותי בזרועותיה החזקות , ניגבה את לחיי מהדמעות וירדנו יחד למטבח.

לכל אחד מבני הבית ניתן תפקיד , שהיה עליו לבצעו כהרף-עין, אם וכאשר תישמענה דפיקות על דלת הכניסה, או שייעצרו רכבים צבאיים לפני הבית, או שיקיפו את הבית אנשים לא מוכרים. את פתיחת הדלת הכניסה יש להשהות עד אשר כל התפקידים בוצעו והושלמו.

תפקידי-שלי היה לרוץ ולעלות במדרגות לעליית-הגג ולהיכנס למחבוא. סידס עם אחיו הגדול יעלו בעקבותיי, יסגרו את המחבוא ויניחו על קרשי הרצפה , שמתחתיהם אני שוכב על גבי , שטיחון וחפצים שונים כך שיהיו פזורים כלאחר-יד בעליית-הגג.

נל דפקה על הדלת והחלה למדוד זמן . חברי המשפחה פנו איש-איש לבצע את המוטל עליו. לאחר כמה חזרות , היא ציינה , שעמדנו בלוח הזמנים שהיא קבעה. מיד לאחר מכן בדקה כל חדר וחדר בבית, על מנת לוודא שאין חפצים או בגדים מיותרים פזורים בבית, שיכולים להעיד על הימצאו של דייר נוסף.

מנהלת בית-הספר העממי בכפר ההולנדי ומחנכת כיתתו של סידס היו חברות המחתרת האנטי-נאצית. הן ידעו על הימצאותי בביתו של סידס.

בית-הספר שכן על כביש הכניסה לכפר , ואפשר ליושב על-יד החלון שפונה לכביש להתריע על רכבים חריגים שנכנסים אליו. המחנכת העבירה את סידס לשבת על יד החלון והטילה עליו את תפקיד הצופה , וכך עשה כל המלחמה.

פעם אחת גם ניצלנו בזכות ערנותו . באחד הבקרים הבחין מבעוד מועד בשיירה של נאצים שנכנסו לכפר. הוא ביקש מהמורה לצאת לשירותים ורץ כל עוד נפשו בו דרך השדות וקיצורי דרך הידועים רק לילדים אל בית הוריו כדי לבשר להם.

נוהל החירום נכנס מייד לפעולה: סידס עזר להחביא אותי ורץ בחזרה לבית-הספר. בדיקה אחרונה בבית בוצעה על-ידי דודה הייצמא, והנאצים יצאו אחרי חיפוש מדוקדק בידיים ריקות.

נל הגיעה כדרכה, לביקור השבועי, וקיבלה דיווח על האירוע. " יש הלשנה, " קבעה נחרצות.

כל אחד מבני הבית נשאל למעשיו , אבל דבר לא העיד על אפשרות של הדלפה, עד שהגעו אליי! סיפרתי שבמסגרת הסיור שלי בעליית הגג פתחתי את החלון " המושחר" , שהיה אסור לפתוח אותו, ואף הצצתי החוצה.

מעתה הכל היה ברור , בשכנות לחווה גרה משפחה שהייתה פעילה במלפגה הפרו-נאצית NSB , שרוב חבריה היו קתולים . הם בוודאי הבחינו בי.

למחרת הועברתי לחוות הוריה של דודה הייצמא בכפר נידח בצפון הולנד. משפחת טיטסמא קיבלה אותי באהבה מהולה בחששות כבדים. שהיתי אתם חודשים מספר. להבדיל מבית הייצמא , כאן הרשו לי חופש מסוים ואף התחברתי לשאר ילדי המשפחה המורחבת שגרו בחוות  סמוכות.

עד היום איני זוכר דבר מהתקופה הזו  מלבד תמונות מעטות. הולבשתי ככל ילדי הכפר בתלבושת הולנדית מסורתית . למדתי לקפוץ מעל תעלות מים עם מקל ארוך מבלי להירטב, וישנתי בלילה בתוך כוך בקיר , כמו כל הילדים. צבע שערי ועיני הכהות לא בלטו כשונים במיוחד , היות שילדים רבים בפריזלנד הצפונית היו כהים. להבדיל משאר ילדי ההלנד , שהיו בדרך כלל בעלי עיניים כחולות ושער בהיר.

לפני שנים מעטות קיבלתי שיחת טלפון מאיש שדיבר אנגלית שוטפת ורהוטה. הוא הציג את עצמו כארט טיטסמא.

בעת טיסה שלו ב"אל-על" מטורנטו לתל-אביב , שאל את אחד הדיילים אם הוא מכיר טייס ממוצא הולנדי המשמש כקברניט בחברה. מכאן הדרך אליי הייתה קצרה. אני לא זכרתי אותו , אבל הוא , לעומת זאת, טען שהיה חברי הטוב ביותר. במהלך השנים היגר לקנדה ובא לביקור בארץ. לא הצלחנו להיפגש, אבל לראיה הוא שלח לי מכתבים ששלחתי לו לאחר שעליתי ארצה. גם את זה לא זכרתי, כאילו ירד מסך אפל עליי ועל השנים שאחרי המלחמה, כאילו הכרחתי את עצמי לשכוח הכול ולפתוח דף חדש, ואמנם, לאורך השנים נותרו בזכרוני " חורים שחורים"  לא מעטים.

חיי בבית הייצמא חזרו למסלולם הרגיל, מבד מצבי הנפשי שהלך והחמיר , אני עדיין חש את הצביטות בבטן שהיו לי כשסידס הלך בבוקר לביה"ס והותיר אותי מאחריו, כלוא בעליית הגג , ללא נפש חיה לדבר עמה וללא צעצוע ראוי לשמו, במשך שעות ארוכות. מדי ערב מצאה אותי דודה הייצמא מכורבל בפינתי הקבועה , בוכה.

על-מנת להקל במקצת על מצבי לימד אותי שירפ איך לבנות משאיות וטנקים מקופסאות גפרורים ומגפרורים מודבקים בדבק תוצרת בית. הבעיה הייתה איך להיפטר מהם אם הנאצים יערכו חיפוש בבית. סוכם שאם אצטרך להיכנס למחבוא, "הכוח" יצטרך לסגת אתי, עד יעבור זעם.

נל קיבלה דיווח על מצבי , ובצעד יוצא דופן , אפילו מסוכן , הוחלט להביא את אחותי רות להתגורר אתנו.

מטוס  "הג'מבו" בפיקודי שועט קדימה בביטחה . אחרי שעזבנו את אירופה מאחרינו , נכנס הצוות המחליף לתא-הטייס , הדרכנו אותם לגבי הנתיב , נתנו להם מזג-אוויר ופרטים לגבי תצרוכת הדלק שלנו ופרשנו למנוחה, לפני ביצוע החלק האחרון של הטיסה – ההנמכה והנחיתה בשדה-התעופה "קנדי" בניו יורק, שדן יואל ואנוכי נבצע.

לפנות בוקר (זמן ניו יורק) הגענו לסביבות שדה התעופה. מזג האוויר היה גשום עם רוחות חזקות. התנועה האווירית , לעומת זאת,  הייתה דלילה , ופקח הטיסה קידם אותנו בשלום לבבי ( בעברית) . הוא הפנה אותנו למסלול 04 ימין, ואכן דקות מעטות לאחר מכן החלקנו על המסלול , לקול מחיאות הכפיים של הנוסעים הישראליים.

דן יואל ואנוכי ירדנו מהמטוס לבושים בהידור במדי "אל-על"  הכחולים , המעוטרים בפסי הזהב, ובכובע שעליו התנוסס בגאווה מגן דויד. לא פעם ולא פעמיים חלפתי לאורך השנים ליד צוותי לופטהנזה הגרמנית, צועד בגאווה ובגו זקוף, תראו את מי פספסתם, תראו את מי לא תפסתם, אותי קברניט אריה עוז , תסכלו  על "הג'מבו" שלנו, כולו כחול-לבן, תראו את המגן-דוויד . כן אלה אנחנו , נציגי מדינת ישראל .

 מקור וקרדיט :

אריה עוז , שמע ישראל , אופיר ביכורים , 2011 ,  תמצית של עמודים 16-24.