דלג לתוכן הראשי

זכרונות נעמי קלסקי , ילדה בת 12 , בלבוב



"שרדתי את האקציות הבאות שביצעו הגרמנים בגטו, כשאני מסתתרת מפניהם - פעם התחבאתי בשדה התירס שהיה מעבר לגדר של חצר ביתנו,פעם אחרת בשירותים, ושוב בעליית הגג. בחצות לילה אחד ברחתי, מתחת לגדר הגטו. שני בריונים פולנים תפסוני ודרשו ממני כסף, או אחרת -היו מוסרים אותי לידי הגרמנים. נשכתי את ידיהם, והם מרוב תדהמה הירפו מידי ושחררוני.

ברחתי כחיה רדופה לכיוון הרמפה הגבוהה של פסי הרכבת, בסמוך לגדר הגטו. בצדה השני של הרמפה היה אזור פולני. התחבאתי בין הריסות הבתים ובשדות. המשכתי להבריח מזון לגטו בכדי להתפרנס. 

אנשי הגסטפו תפסו אותי על חם במהלך אחת ההברחות, אך במהלך החקירה הצלחתי לשכנעם שאני ילדה פולניה (נשאתי תעודת לידה עם שם של בחורה פולנייה בשם זופיה  זאבורסקה מיכאלובה (Zofia Zaborska Michaelova) ותעודה זו הצילתני מהם.

עליתי על רכבת הלילה והצלחתי להימלט מלבוב, עיר הולדתי, אל האזורים הכפריים שליד לובלין, בעזרתו של איש אוקראיני אציל נפש בשם אלכסיי שום, Alexei Shum,שהכין לי את התעודה הפולנית המזוייפת. שם עבדתי בכל מיני עבודות חקלאיות, עד שהחלו לחשוד ולהציק לי, ואז נדדתי ממקום למקום עד סוף המלחמה.

בכפר שנקרא "Bjejovka", השתתפתי בטקס "אכילת לחם הקודש". הטקס נערך בכנסייה, וכלל את אכילת הלחם הקדוש. תוך קבלת הלחם המשכתי לשנן לעצמי: "אני יהודייה, אני יהודייה".

הצבא האדום שיחרר את לבוב ביולי של שנת 1944. מתוך 110 אלף התושבים היהודיים, שרדו 3,440 איש בלבד את הכיבוש הנאצי, ובגטו שרדו 820 איש בלבד, כולל אותי.

לאחר השחרור, רציתי לעזוב את הכפר ולחזור לעירי, מתוך אמונה כי מישהו שהיכרתי אולי שרד, אך לאחר שדיברתי עם הניצול היהודי הראשון שפגשתי במקרה, הרב ד"ר דוד כהנא, הוא בדק את רשימת 600 הניצולים, וליבי נשבר כשאף אדם שהיכרתי לא הופיע ברשימת הניצולים הזו.

לא חזרתי ללבוב. הגעתי ללובלין, אל בית היתומים היהודי שבו נאספו כל ניצולי השואה כמוני יחדיו. ילדים בגילאי 3 עד 15, שהיו ילדים זקנים,ללא צל של חיוך, עם כאב אינסופי וצער רב. סבלתי ממתח מתמשך, אובדן כרוני של קול ופצעים מוגלתיים רבים".

זכרונות נעמי קלסקי - תיאורים, זיכרונות


ראה גם :

הילד היהודי בשואה : עדותה של נעמי קלסקי


ילדים בשואה - מיזם תיעוד: לכודה: סיפור הישרדותה של נעמי קלסקי


חופשייה - אתר הקיבוצים



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…