שרה אבינון , בת שש, הבריחה מהגטו ומבתי היתומים, האימוץ ע"י זוג פולני חשוך ילדים וההתנצרות

'ילדה', אמר בשקט כשהוא בוחן את פניי. 'את לא במקרה הבת של ורשאביק?' מיד עניתי 'כן, זאת אני'. סיפרתי לו בלחש - ובעצם בפעם הראשונה - קצת ממה שעבר עליי מאז שההורים עזבו אותי. 'שלא תגידי אף פעם ולאף אחד את השם האמיתי שלך! מהיום יקראו לך אירנה יבולסקה', אמר. 'רק אירנה יבולסקה. תשתדלי לזכור את השם הזה. תגידי איך קוראים לך?' 'אממ... אירנה יבולסקה', עניתי. 'תגידי את זה שוב, את מוכרחה לזכור את זה'. 'אירנה יבולסקה! אירנה יבולסקה!', שיננתי את השיעור הראשון של חיי. כך, על ספסל עץ ברחוב צדדי בברודי, היא נולדה: אירנה יבולסקה".

שרה אבינון תחגוג בקיץ את יום הולדתה ה-80 בחיק משפחתה. היום היא כבר שלמה עם זהותה שהטלטלה לאורך השואה ולאחריה, ותיארה את התהליך הארוך שעברה בספר שכתבה, "אל רפסודות בתהום", שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בת שלוש הייתה כשפרצה המלחמה, והיא ומשפחתה - אביה, אמא ואחיה הגדול לבית ורשביאק - ארזו כמה מזוודות מביתם בבילגורי שפולין וחצו את הגבול לאוקראינה, לדירה שהייתה בבעלות דודה, אחי אמה, בלבוב. האם מבינה שהמלחמה מתעצמת, ולקחה את שרה בת הארבע וחצי, לביתה של שתי נשים אוקראיניות בברוד. אחרי כמה חודשים הן מגרשות אותה לרחוב, היא מגיעה לתחנת הרכבת המקומית ושם היא מספרת לאחד העובדים שקוראים לה שרה ושהיא מחכה לדוד שלה. הוא לוקח אותה אל המחנה הסמוך בברודי.

"לא רוצה להרחיב הרבה, אבל זה היה מקום קשה מאד. שם כל פעם בבוקר היו מסדרים, ומדי פעם משהו מהם, מהגרמנים, היה ניגש ומוציא מתוך הגוש הזה של האנשים לרחבה והיו יורים בו. ככה קבל עם ועדה, לפני כולם", שחזרה, "אחרי שהבנתי שזה מה שעושים, אז ברגע שהיו מתחילים למשוך כמה אנשים הייתי עוצמת את העניים בשביל לא לראות".

"היה מישהו ששאל אותי 'מאיזו משפחה את, איך קוראים לך', ואמרתי לו", נזכרה שרה, "ואז הוא אומר 'אני יודע מי זה, הם כבר לא פה'. 'אז איפה הם', אני שואלת אותו. אז הוא אומר: 'לאמא שלך עשו את מה שעושים פה במסדרים - היא כבר איננה, ואת אח שלך ואבא שלך לקחו'".

דרך פירצה בגדר הצליחו שרה ושתי בנות נוספות לברוח מהתופת. בחוץ הן ליקטו מזון וישנו לאורך הקיץ בתוך אלומות קש. אחרי שהתפצלו, הגיעה הפגישה הגורלית ההיא, על הספסל ליד שוק עם מכר המשפחה. שם נולדה הדמות של אירנה יבולסקה, ילדה יתומה, מוזנחת וחסרת כל שביתה נשרף על יושביו.

המכר, שטווה את הסיפור, מסר אותה לבית יתומים בברוד. משם היא עברה עם כמה ילדים לבית יתומים בקרקוב. ואז באות אל הבית שלוש נשים - אחת מהן תהיה לה לאם: "שלוש הנשים האלה, כשהן מתקרבות אליי, אז האישה הגבוהה שואלת את החברות שלה: 'מה אתן חושבות: זה ילד או ילדה?', הראש מגולח. אז אחת מהן אומרת: 'ילד, את לא רואה?!' ואז אני הרמתי את הראש ואמרתי 'אולי אני יודעת יותר טוב ממנה שאני ילדה?'. זאת הייתה יוליה", תיארה שרה.

הזוג הפולני חשוך הילדים, יוליה ויאן, אימץ אותה לחיקו. אחרי חודשים של החלמה בבית, הילדה אירנה סוף סוף זכתה לבגדים חדשים ונקיים, שערה צמח מחדש והיא התמסרה לאהבתם. הגדילה בחיק הנצרות הובילה אותה לעשות צעד נועז שאולי ישלים את המהפך שחל בזהותה: "הייתי נוצריה בלב ונפש. הלכתי לכומר שלימד אותי בבית הספר, אמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו. הוא הזמין אותי לבוא ללשכה שלו במנזר, ואמרתי לו שאני רוצה לסיים את התהליך בטקס טבילה כמו שצריך. והוא אמר לי 'אני אדבר עם ההורים שלך, עם יאן ועם יוליה. ואחרי שהוא דיבר איתם נערך הטקס'".

בסיום המלחמה יוליה, שהבינה כי בתה המאומצת יהודיה, קוראת בעיתון מודעה של הוועד היהודי, ולוקחת את אירנה למשרדי הוועד, כנראה כדי לקבל תמורה כספית שהובטחה למשפחות מאמצות. כמה ימים אחר כך, מגיעה מראיינת אל ביתם. "זה בסדר, כאן את יכולה לומר את שמך", הרגיעה יוליה. ושרה חשפה בפני המראיינת חלק מהתלאות שעברה. המידע הגיע לשני דודים שהיו בברית המועצות בתקופת המלחמה, שניסו לשכנע את יאן ויוליה למסור להם את אחיינתם.

שרה העלתה את האפשרות שקרובי המשפחה ניסו לשלם לזוג כסף. בסוף מאבק משפטי הם זכו במשמורת עליה, והביאו אותה לבית היתומים היהודי בזאבשה. אבל יוליה הגיעה לשם, נתנה לה עוגיות ושטר כסף, כאילו רומזת לה לשוב הביתה: "כל יום, הייתי צריכה במשך 20 יום, לבוא לקבל זריקה. והמרפאה של הרופא הייתה ממש קרוב לבית היתומים. בהתחלה ליוותה אותי אחת המטפלות, ובאיזשהו שלב אמרתי לה 'מה, זה כל כך קרוב, אני יכולה ללכת לבד, אני כבר לא מפחדת מהזריקות'. ובאחת הפעמים במקום ללכת לקבל זריקה הלכתי שמאלה-ימינה-שמאלה, כמו שהיא אמרה לי איפה עומדות הטיוליות".

כשהיא התדפקה על הדלת, יוליה המופתעת-לא-מופתעת קיבלה אותה בחיבוק דואג. אך המאבק על הילדה לא תם: סבה, אבי אמה, מגיע לפולין ודורש אותה. המרד של הנכדה היחידה שנותרה לו, שהתנצרה וברחה חזרה להוריה הגויים המאמצים - לא הרפה ממנו. באחד הדיונים בבית המשפט הוא אמר בכעס: "אני מעדיף שהיא תמות ולא תחיה עם גויים".

"ברבות השנים", היא אמרה, "הבנתי אותו ואפילו סולחות לו על האמירה הזאת". הוא זכה במשפט ועלה איתה ארצה. מהקיבוץ היא מנהלת תכתובות עם יוליה, שמתחננת בפניה שתחזור אל חיקה בקרקוב. יום אחד בשנת 1950 מסר לה המדריך מברק בהול, המבשר על מותו של יאן: "המדריך שלי, שהביא לי את המברק, כבר עבר התאריך של הלוויה. ואני די הבנתי שזה היה מכוון - המברק כנראה הגיע כמברק בזמן, אבל עד שתרגמו לו את זה והוא ידע שאני מתייסרת, אז אני לא יודעת אם הוא ידע על זה רק ממני, או אולי אולי הייתה לי תחושה בתקופה הזאת שפותחים את המכתבים שלי מיוליה".

כשמיכל בתה נסעה למשלחת לפולין, היא הגיעה לביתם של הוריה המאמצים. "לא ידעתי שיוליה כבר איננה, עכשיו ברור לי שהמפגש בין מיכל ליוליה היה בלתי אפשרי", היא כתבה. 

כשנשאלה אם הבחירה שעשתה, להישאר בארץ ולחיות כשרה, נבעה מהראש או מהלב, ענתה: "כיוון שהרגשתי אחריות כלפי יוליה, ודווקא בעיקר אחרי שבעלה נפטר - במידה רבה הלב נשאר שם. ויחד עם זאת, היה ברור לי לפי המחשבה שאני צריכה לחיות כאן. שבין שתי הישויות האלה - אני שייכת לזו".

מקור וקרדיט : גלי צה"ל : "חשתי אחריות כלפי יוליה. במידה רבה הלב נשאר שם"", 05/05/16 | 13:55