דלג לתוכן הראשי

הילד הארי קלאוזנר , בן שש , מציץ מהמרפסת בהולנד



סיפור ילדותו המרתק כילד בשואה  בהולנד מתוך ספרו של סא"ל במילואים אריה עוז , לשעבר מפקד טייסת בחיל האוויר'  וקברניט בכיר באל-על" .  
"קיץ 1942 , אני בן שש . אמי, אחותי ואני גרנו אצל דודי ודודתי  באוטרכט , עיר מחוז במרכז הולנד. הבית היה כמרקחה . לא הבנתי דבר או חצי דבר מהמתרחש. ידעתי שמשהו נורא עומד בפתח. התמונות היקרות של בית דודי הורדו מן הקירות , נעטפו והונחו זו ליד זו במבואת הבית . בחורה צעירה , רכובה על אופניים ,באה כבר פעמיים לביקור. בתחילה דיברו בשקט ובנימוס , אבל ככל שהתארכה השיחה הורמו  הקולות. מעל כולם שמעתי את אמי אומרת : "לא בא בחשבון , ילדיי יילכו איתי לכל מקום שאישלח. גורלי – גורלם" .
נשלחתי החוצה , על מנת לחסוך ממני את עיקרי השיחה. חציתי את הכביש ונכנסתי לפארק.
"וילהלמינה פארק" היה תמיד מקום המשחק המועדף עליי. בדרך כלל הוא היה ריק מילדים, אבל אהבתי את ערוגות השושנים שגדלו ופרחו בו. הפארק הייה בנוי בצורת עיגול , ובהיקפו ניצבו ספסלים צבועים ירוק, שאהבתי לשבת עליהם. הבחנתי בכתובת לבנה ובוהקת שצוירה על כל אחד מהספסלים.
רצתי הביתה, לספר לאמי על הכתובות החדשות שראיתי על ספסלי הפארק. לקרוא לא ידעתי. אבל היא הסבירה לי, שלנו היהודים אסור יותר לשבת עליהם , ומטוב שאימנע מלהיכנס לפארק.
עשרות שנים מאוחר יותר , באחת מטיסותיי להולנד (הערת צוות הפרוייקט :  סא"ל במילואים אריה עוז, מפקד טייסת בחיל האוויר  היה קברניט בכיר בחברת "אל על" במשך שנים רבות  ) נסעתי לבקר באותו פארק. הוא נראה לי קטן ועלוב. ייתכן שכך רציתי לראותו .
למחרת הכינה אמי מזוודונת ישנה מעור בגוון חום וארזה בתוכו בגדים שונים , נעליים וצעצוע אחד או שניים. היא נעלה את המזוודה וקשרה חבל דק סביבה, כך שלא תיפתח במסע שאני עומד בפתחו, מסע שישנה את סיפור חיי.
גשם שוטף ירד בחוץ , והרוח כופפה את צמרות העצים, כאילו הטבע היה שותף למה שעומד להתחולל.
הבחורה הצעירה ( הערת צוות הפרוייקט : הבחורה  הצעירה הייתה אשת המחתרת  האנטי-נאצית ההולנדית שסייעה להסתיר ילדים יהודיים) שביקרה אותנו אתמול החנתה את אופניה ליד החלון הגדול בחזית הבית, ומיהרה להיכנס כשהיא רטובה כל-כולה.
" הארי , תתלבש מהר , דודה נל לוקחת אותך לטיול על האופניים," אמרה אמי, בקול שמנסה לשווא להסתיר ממני את הדמעות שזלגו מעיניה" .
טיפסתי על האופניים והתיישבתי בכיסא האחורי, שהיה מחובר אל נושא המטען, כדרכם של רוב כיסאות הילדים בהולנד. הגשם הצליף על פניי והרוח האטה את נסיעתנו . נל התאמצה להגיע מהר ככל האפשר לביתה ברחוב בילט 146.
נכנסנו לבית מבעד לדלת כחולה, אבל מהודרת . המבואה הייתה קטנה ומרוהטת בצפיפות . בצד אחד היו שני כסאות עם מושב מרופד, וממול –ראי גדול, שחובר אליו מתקן להעמדת מטריות. לא  רחוק מהמבואה שמעתי את התקתוק החדגוני של שעון אורגלוגין גדול, שהשמיע צלצול עמוק ועצוב מדי חצי שעה.
"שב כאן ואל תזוז , אני אחזור עוד מעט " , אמרה נל, "ובשום פנים ואופן אל תתקרב לחלון, אסור שייראו אותך!" הוסיפה אזהרה חמורה זו וטרקה את הדלת מאחוריה.
ישבתי שעה ארוכה על הכיסא. מעת לעת ליטפתי את המזוודה שלי , רכושי היחיד. היה שקט בבית , נראה שאין בו איש מלבדי. השעון כבר צלצל המון פעמים, אבל נל עדיין לא חזרה.
לאט לאט החלקתי מהכיסא ויצאתי לסיור היערות בבית . נעמדתי על-יד השעון הגדול, שהיה נתון בתוך ארון עץ וכולו אומר הוד והדר.
תמונת השעון מלווה אותי זה עשרות בשנים , וגמור עמי שארכוש שעון דומה אם יתאפשר לי.
המשכתי בסיור. נעמדתי לרגע קט במטבח הקטן, שהיה שונה כל-כך מהמטבח הגדול של בית דודתי, שאותו עזבתי לפני שעות מעטות. מבעד לדלת הפונה למרפסת המטבח שמעתי צהלות ילדים , פתחתי לאט את הדלת , שלא הייתה נעולה, והצצתי החוצה מעבר לקיר המרפסת, כשאני עומד על שרפרף קטן שהיה שם.
ילדים רבים לבושים במדים שיחקו בכדור והתרוצצו הלוך ושוב במגרש המשחקים של בית הספר המקומי, שהיה ממוקם מאחורי הבית. לאחר שעה קלה נחת אחד הכדורים על המרפסת. אחד הילדים , הגדול שבחבורה , התקרב וביקש שאחזיר לו את הכדור. זרקתי את הכדור לידיו , אבל הוא לא זז ממקומו.
" אתה יהודי" , אמר " אתה יהודי" . פתאום הסתובב וצעק , " מצאתי יהודי , יהודי" !
הילדים האחרים הצטופפו סביבו והביטו בי בהשתאות . אני חמקתי מהר ככל האפשר בחזרה אל הבית, והחלקתי בחזרה למקומי.
 נל חזרה לאחר שעה קלה . סיפרתי לה מה קרה. תוך שניות הלבישה אותי, חטפה את מזוודתי הקטנה , רצה איתי החוצה ונסעה במהירות הזק לעבר היציאה מהעיר .
באותו ערב פרצו אנשי הגסטאפו לבית , אבל לא מצאו איש . רק שעון האורלוגין הגדול היה עד למתרחש, ניצלנו !"
מקור וקרדיט :
 אריה עוז , שמע ישראל , אופיר ביכורים , 2011 , עמודים 13- 16
 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…