סיפור ילדותו המרתק כילד בשואה בהולנד מתוך ספרו של סא"ל במילואים אריה
עוז , לשעבר מפקד טייסת בחיל האוויר' וקברניט בכיר באל-על" .
"קיץ 1942 , אני בן שש . אמי, אחותי
ואני גרנו אצל דודי ודודתי באוטרכט , עיר
מחוז במרכז הולנד. הבית היה כמרקחה . לא הבנתי דבר או חצי דבר מהמתרחש. ידעתי
שמשהו נורא עומד בפתח. התמונות היקרות של בית דודי הורדו מן הקירות , נעטפו והונחו
זו ליד זו במבואת הבית . בחורה צעירה , רכובה על אופניים ,באה כבר פעמיים לביקור.
בתחילה דיברו בשקט ובנימוס , אבל ככל שהתארכה השיחה הורמו הקולות. מעל כולם שמעתי את אמי אומרת :
"לא בא בחשבון , ילדיי יילכו איתי לכל מקום שאישלח. גורלי – גורלם" .
נשלחתי החוצה , על מנת לחסוך ממני את עיקרי
השיחה. חציתי את הכביש ונכנסתי לפארק.
"וילהלמינה פארק" היה תמיד מקום
המשחק המועדף עליי. בדרך כלל הוא היה ריק מילדים, אבל אהבתי את ערוגות השושנים
שגדלו ופרחו בו. הפארק הייה בנוי בצורת עיגול , ובהיקפו ניצבו ספסלים צבועים
ירוק, שאהבתי לשבת עליהם. הבחנתי בכתובת לבנה ובוהקת שצוירה על כל אחד מהספסלים.
רצתי הביתה, לספר לאמי על הכתובות החדשות
שראיתי על ספסלי הפארק. לקרוא לא ידעתי. אבל היא הסבירה לי, שלנו היהודים אסור
יותר לשבת עליהם , ומטוב שאימנע מלהיכנס לפארק.
עשרות שנים מאוחר יותר , באחת מטיסותיי
להולנד (הערת צוות הפרוייקט : סא"ל
במילואים אריה עוז, מפקד טייסת בחיל האוויר
היה קברניט בכיר בחברת "אל על" במשך שנים רבות ) נסעתי לבקר באותו פארק. הוא נראה לי קטן
ועלוב. ייתכן שכך רציתי לראותו .
למחרת הכינה אמי מזוודונת ישנה מעור בגוון
חום וארזה בתוכו בגדים שונים , נעליים וצעצוע אחד או שניים. היא נעלה את המזוודה
וקשרה חבל דק סביבה, כך שלא תיפתח במסע שאני עומד בפתחו, מסע שישנה את סיפור חיי.
גשם שוטף ירד בחוץ , והרוח כופפה את צמרות
העצים, כאילו הטבע היה שותף למה שעומד להתחולל.
הבחורה הצעירה ( הערת צוות הפרוייקט :
הבחורה הצעירה הייתה אשת המחתרת האנטי-נאצית ההולנדית שסייעה להסתיר ילדים
יהודיים) שביקרה אותנו אתמול החנתה את אופניה ליד החלון הגדול בחזית הבית, ומיהרה
להיכנס כשהיא רטובה כל-כולה.
" הארי , תתלבש מהר , דודה נל לוקחת
אותך לטיול על האופניים," אמרה אמי, בקול שמנסה לשווא להסתיר ממני את הדמעות
שזלגו מעיניה" .
טיפסתי על האופניים והתיישבתי בכיסא האחורי,
שהיה מחובר אל נושא המטען, כדרכם של רוב כיסאות הילדים בהולנד. הגשם הצליף על פניי
והרוח האטה את נסיעתנו . נל התאמצה להגיע מהר ככל האפשר לביתה ברחוב בילט 146.
נכנסנו לבית מבעד לדלת כחולה, אבל מהודרת .
המבואה הייתה קטנה ומרוהטת בצפיפות . בצד אחד היו שני כסאות עם מושב מרופד, וממול –ראי
גדול, שחובר אליו מתקן להעמדת מטריות. לא
רחוק מהמבואה שמעתי את התקתוק החדגוני של שעון אורגלוגין גדול, שהשמיע
צלצול עמוק ועצוב מדי חצי שעה.
"שב כאן ואל תזוז , אני אחזור עוד מעט
" , אמרה נל, "ובשום פנים ואופן אל תתקרב לחלון, אסור שייראו
אותך!" הוסיפה אזהרה חמורה זו וטרקה את הדלת מאחוריה.
ישבתי שעה ארוכה על הכיסא. מעת לעת ליטפתי
את המזוודה שלי , רכושי היחיד. היה שקט בבית , נראה שאין בו איש מלבדי. השעון כבר
צלצל המון פעמים, אבל נל עדיין לא חזרה.
לאט לאט החלקתי מהכיסא ויצאתי לסיור היערות
בבית . נעמדתי על-יד השעון הגדול, שהיה נתון בתוך ארון עץ וכולו אומר הוד והדר.
תמונת השעון מלווה אותי זה עשרות בשנים ,
וגמור עמי שארכוש שעון דומה אם יתאפשר לי.
המשכתי בסיור. נעמדתי לרגע קט במטבח הקטן,
שהיה שונה כל-כך מהמטבח הגדול של בית דודתי, שאותו עזבתי לפני שעות מעטות. מבעד
לדלת הפונה למרפסת המטבח שמעתי צהלות ילדים , פתחתי לאט את הדלת , שלא הייתה
נעולה, והצצתי החוצה מעבר לקיר המרפסת, כשאני עומד על שרפרף קטן שהיה שם.
ילדים רבים לבושים במדים שיחקו בכדור
והתרוצצו הלוך ושוב במגרש המשחקים של בית הספר המקומי, שהיה ממוקם מאחורי הבית.
לאחר שעה קלה נחת אחד הכדורים על המרפסת. אחד הילדים , הגדול שבחבורה , התקרב
וביקש שאחזיר לו את הכדור. זרקתי את הכדור לידיו , אבל הוא לא זז ממקומו.
" אתה יהודי" , אמר " אתה
יהודי" . פתאום הסתובב וצעק , " מצאתי יהודי , יהודי" !
הילדים האחרים הצטופפו סביבו והביטו בי
בהשתאות . אני חמקתי מהר ככל האפשר בחזרה אל הבית, והחלקתי בחזרה למקומי.
נל
חזרה לאחר שעה קלה . סיפרתי לה מה קרה. תוך שניות הלבישה אותי, חטפה את מזוודתי
הקטנה , רצה איתי החוצה ונסעה במהירות הזק לעבר היציאה מהעיר .
באותו ערב פרצו אנשי הגסטאפו לבית , אבל לא
מצאו איש . רק שעון האורלוגין הגדול היה עד למתרחש, ניצלנו !"
מקור וקרדיט :
אריה
עוז , שמע ישראל , אופיר ביכורים , 2011 , עמודים 13- 16
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה