דב וקסלר נולד
בינובו, גבול גרמניה פולין. כמה חודשים לפני המלחמה עברה המשפחה לפרבר של לודז'.
שרד יחד עם אחיו הצעיר, שנפטר לפני שנתיים (והיה מספר אחד לפניו). שני אחיו
הגדולים והוריו נספו. היה בגטו לודז' מאז נפתח בשנת 40' עד סגירתו בקיץ 44'. נשלח
לאושוויץ־בירקנאו, הועבר לאושוויץ. ב־1 בינואר 45' יצא לצעדת המוות למאוטהאוזן.
במאי 45' שוחרר בגוזן. בדצמבר 45' עלה לארץ, התגייס לפלמ"ח, שירת בחטיבת יפתח
והיה ממקימי קיבוץ ראש הנקרה. שנה וחצי אחרי שהגיע לארץ הסיר את המספר בניתוח.
נשוי לשרה, יש להם ארבעה ילדים, 13 נכדים ו־12 נינים. מתגורר בקריית־מוצקין. פעיל
במרכז משמעו"ת בעיר (מורשת, שואה, מסורת, ערכים ותקומה).
בירקנאו: "כשהגענו, הגרמנים רק עמדו בצד והיהודים עשו את
העבודה. הם דיברו איתנו ביידיש. שאלנו איפה אנחנו, אמרו לנו, 'זה מקום טוב'. יש
לזה משמעות כפולה, ככה היינו אומרים ביידיש העולם הבא, או יותר נכון בית
קברות".
סלקציה: "הגעתי עם אמא ואחי הקטן. את אבא והאחים הגדולים
כבר הוציאו להורג. מפרידים נשים וגברים. אחר כך מפרידים בין אנשים זקנים וצעירים,
ואנשים חזקים וחלשים. ראיתי את אמא, היא הייתה כבר בת 40. ראיתי שמובילים אותה ישר
לקרמטוריום. הבנתי, ראיתי את העשן. היא רק צעקה, 'יש לי עוד חצי לחם', שאני
אקח".
מחיקת המספר: "הורדתי את המספר כשהתגייסתי לפלמ"ח. שנה
וחצי אחרי שהגעתי לארץ, רציתי להיות צבר. המספר מיד גילה אותי. זו לא הייתה גאווה.
את הניתוח עשיתי בנהריה. אחי התנגד, הוא לא עשה. הרופאים עשו את זה ברצון. אני לא
מתחרט ולא לא־מתחרט. אני לא אוהב להיות ממוספר, זה לא מוסיף לי גאווה. מיד מגלים
שבאתי מהשואה והייתי גאה יותר אם הייתי לוחם. גם האוכלוסייה כאן הראתה שזו לא
גאווה. לא ביקשתי רחמים אבל לא ראיתי שיש איזו הזדהות. אנשים לא תיארו לעצמם מה
היה שם, או מה זה המספר. היום הבעיה כבר לא קיימת — אין כבר אנשים עם
מספרים".
מקור וקרדיט :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה