אני מהעיר דברצן. הייתי בגטו חודשיים בהונגריה, וכעבור כמה זמן היו
צריכים לחסל את יהדות הונגריה וזה כמעט 900 אלף איש, 600 אלף חיסלו. אם אתה הולך
לאושוויץ אתה רואה איך בחודשיים, איך שאייכמן אמר, שרפו 450 אלף איש גם, את כל
משפחתי, שיא גינס פשוט! למה אני ניצלתי? הרכבת שהגיעה לרמפות באושוויץ כבר לא יכלה
להיכנס, חיכינו שם כמה ימים בחוץ וזרקו אותנו בחזרה, הורידו את המתים ואת הסיר
איפה שכולם עשו את צרכיהם והרכבת המשיכה בחזרה. זאת הייתה הרכבת היחידה שחזרה
מאושוויץ לכיוון אוסטריה ומשם התחילו. קודם הייתי בטרזן עם ילדים קטנים ושלחו
אותנו בחזרה, ואח"כ עם צעדת המוות הגענו למחנה השמדה מטהאוזן. שם היו ילדים
קטנים מעט מאוד, והיה שם רופא, איך שאילנה דיין שאלה אותי פעם – הרופא נפטר בגיל
יפה מאוד, 95, היא שאלה אותי אם אני זוכרת איך הוא היה נראה. אמרתי: אילנה, אני כל
כך פחדתי, את לא מבינה שילדה קטנה בת שמונה וחצי, כבר נמצאת במחנות חצי שנה, אני
פחדתי להרים את העיניים שלי מהמגפיים שלו. הן היו מצוחצחות. הייתי רעבה מאוד ועם
התלבושת הזאת עם הפסים. קראו לו ד"ר אריבן ריים, רופא אוסטרי שקראו לו 'רופא
המוות של מטהאוזן'. היו לו כמה שיטות, אני לא ארחיב.
שם עשו לי אני לא יודעת, התחילו לספור, וכשהגיעו לעשר לקחו שני
בריונים, לקחו אותי להאנגר. אני לא זוכרת שנכנסתי עם הכפכף, וכמה שאחותי מצאה לי
והיה לי דם, היה כל כך הרבה דם, את הריח אין בכל העולם. הריח לא יכול לצאת לי
מהראש. אי אפשר היה לדמיין את הצעקות של אנשים חיים שעשו מה שעשו.
מה שעשו לי אני לא ידעתי, זה התברר לי יותר מאוחר שלעולם לא יכולתי להביא ילדים. אני נפלתי, הם חשבו שאני מתה וכנראה זרקו אותי. בכל מחנות ריכוז בין גדר התיל הייתה עוד גדר לרכבת קטנה מאוד ששמו את המתים עליה. זרקו אותי למתים וזרקו עליי מתים. כנראה אחרי כמה שעות בין שתי הגדרות האלה אף אחד לא נכנס, ורק ה'זונדר קומנדו' מטעם היהודים שעבדו, או אולי האס-אסים, אני לא יודעת – היה חשוך מאוד ואני נחנקתי, עד היום אני מרגישה את ההרגשה של החנק וחולמת עליה. אמרתי מתוך שינה 'מאמי, אימא'. מישהו שמע שאני מייללת והרגשתי שפתאום יש לי קצת אוויר, אנשים מורידים ממני את המתים ושתי ידיים לקחו אותי ורצו אתי לאיזה צריף וזרקו אותי. אני לא יודעת למי אני צריכה להגיד תודה רבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה