ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 27 בפברואר 2022

אפרים חירם , פיחוטקה , בן 8, הבריחה מגטו ורשה

 


 ב1943 אבא ואמא הבינו שעומדים לחסל את הגטו ולשלוח את כל יושביו למחנה ההשמדה. שאולי בדרך נס ותוך סיכון חיים מיידי ניתן להיחלץ מהגטו , אבל לא ניתן יהיה לצאת מורשה ברכבת כלשהי כאשר יתחילו בגירוש ההמוני שאמנם התרחש. הורי הבינו שמרבית האנשים רצו לברוח צפונה , לכן החליטו לברוח מהגטו דווקא דרומה, להגיע אל עיירה קרובה אוטבוצק , דרומית לוורשה, וממנה לנסוע צפונה ברכבת אל ז'ררדוב. כלומר , בשלב הראשון  לנסוע  בכיוון ההפוך למחוז חפצם, ז'ררדוב , על מנת להצליח לצאת מוורשה.

 

מהגטו יצאו רכבות עמוסות יהודים בזו אחר זו, אל מחנות ההשמדה. ז'ררדוב היה המקום היחיד המוכר להורי , ואולי יימצא בו מישהו שיהיה מוכן להושיט יד, לתת מחסה למשפחה של חמש נפשות. המשאלה הזאת נשמעה להורי מופרכת , אבל לא היה כל מוצא אחר.

 

יצאנו כולם מאוטבוצק ברכבת לילה אל עבר הלא-נודע . או שנחייה או שנמות .

הרכבת  היתה עמוסה יהודים ופולנים . כולם היו במנוסה. אבא שמר בכל כוחו עלינו שנישאר יחד , שלא נאבד זה את זה, כי אז ודאי לא נשרוד. הוא הושיב אותנו , שלושת הילדים  , על הרצפה בפינה , בקצה הקרון, ואז , בגבו אל הקהל ברכבת , נשען בשתי ידיו על הקירות הפינתיים מימין ומשמאל, כשהוא בולם בכל כוחו את המון האנשים שלא ידרוס אותנו. כך נסענו עד ז'ררדוב.

הורי חילצו  אותנו ברגע האחרון , ממש ברגע האחרון , מציפורניו של מלאך המוות.

בז'ררדוב לא חיכה לנו אף אחד . איש לא ידע על בואנו . אבא שכר עגלה ונסענו לעבר אזור המנסרה שבוויסקיטקי. נשארנו בעגלה הרתומה לסוס , אבא הלך אל ביתו של צ'סואב קוחרסקי , שהיה השכן שלנו וחבר של אבא , לבקש שילינו אותנו במקום כלשהו .

 

אמא ואבא , גם אנחנו הילדים, הבינונו היטב את המשמעות הקשה מנשוא עבור משפחת קוחרסקי הפונים ועבורנו , אם נסתתר בביתם ויגלו אותנו .

 

היו אלה נדיבות ותעוזה יוצאי דופן מצדו של קוחרסקי , לקבל אותנו בביתו כשהמשמעות של מעשה החסד הזה ברורה לכולנו .

ההורים חיבקו ונישקו כל אחד מאיתנו. נכנסנו במהירות ובשקט מוחלט  אל צריפון קטן מאחורי הבית. אחותו של קוחרסקי , גניה, מיהרה להביא לנו משהו לשתות וגם שתי כיכרות לחם על מנת  להשיב את נפשנו, דבר שלא ראינו  הרבה זמן. , האשה המלאך , המשיכה להביא לנו אוכל במשך כל 16 הימים שהסתתרנו אצלם.

צ'סואב קוחרסקי  ידע היטב איזה מחיר תשלם משפחתו אם יגלו אותנו בביתו. אף על פי כן הוא החליט לקחת את הסיכון .

את שעות היממה העברנו בעליית הגג של משפחת קוחרסקי. חלק מהזמן היינו בצריפון הקטן שמאחור, שבזמנים רגילים שימש את קוחרסקי לעישון בשר. עליית הגג היתה נמוכה , אולי 90 סנטימטר  גובהה. אפשר היה לזוז רק על ארבע. אולי , לכן לא העלו הגרמנים בדעתם שיש שם למעלה אנשים. העלייה למחבוא בוצעה באמצעות סולם שסולק מיד לאחר השימוש.

 

 "ביום ה16 למסתור שמענו לפתע שמתרחשת מהומה גדולה מחוץ לבית שבו הסתתרנו : צפירות , צעקות , פקודות בשפה הגרמנית. מייד הביננו שאנחנו חשופים גורלנו נחרץ . "

 

עשרות שנים אחר כך בביקור של תא"ל במילואים אפרים חירם בפולין הוא גילה מי היה המלשין הפולני, והתברר לו שזה היה אחד השכנים הפולנים .

הוא הצליח לחשוף את זהותו של הפולני המלשין .

 

"התכווצנו בעליית הגג , אוחזים זה בזה ורועדים. הפחידו אותי בעיקר הצעקות בגרמנית. היהה ברור היטב מה היקרה מיד  אחריהן . האירוע , בהעתק מדוייק חוזר אלי בלילות לאורך עשרות שנים. כל פרט מופיע בחלומותי. "

 

עוד האירוע מתרחש , הרגשתי לפתע צורך להתעטש. אמא הבחינה בעניין  היתה מבוהלת . ידענו שאם אתעטש, המחבוא ייחשף , וכוונו , כולל משפחת קוחרסקי , נוצא להורג בו במקום. , שמתי יד לפי,  באורח פלא התעטשתי שלוש פעמים, אבל בלמתי את הקולות שמשמיע מי שמתעטש. עברנו את הקטע הזה בשלום.

הגרמנים נואשו למצוא אותנו ועזבו אחרי חצי שעה של חיפושים. לקהל הרב שחיכה בחוץ נכונה אכזבה.

 

מאותו יום ואילך התעטשתי פעמים אינספור , תמיד בלא להשמיע קול, היום אינני יודע להתעטש אחרת.

כאשר החשיך , נפגש קוחרסקי עם אבא והם החליטו שכולנו חייבים לעזוב  עוד באותו לילה, שמא המלשין יודיע שוב לגרמנים שאנחנו עדיין שם. אבא אמא ויקיר ייסעו ברכבת לעיירה מילנובק  הסמוכה לוורשה. באור ראשון ,  קוחרסקי  ירכיב את חייים אחי ואותי על אופניו וינסה למסור אותנו, את שנינו יחד או כל אחד בנפרד , הכפרי שיסכים לקבל אותנו, לשמש לו כרועי בקר ולעשות כל עבודה אחרת במשק שלו .

קוחרסקי קבע מעין סיפור כיסוי אחיד לשנינו . היינו כביכול יתומים של משפחה מן המחתרת הפולנית A.K  שנלחמה בגרמנים, וכולה נספתה בהפצצה בוורשה.

קוחרסקי נתן לאחי את השם לונק , ולי את השם  גידק. רכבנו כ-20 ק"מ , אבל לא מצאנו אף איכר שיהיה מוכן  לקבל את שנינו .

קוחרסקי החליט שנתפצל , ושננסה למצוא איכרים פולנים שמוכנים לקבל ילד אחד. בסופו של דבר , היה נכון יותר להתפצל כי אלמלא כן , ספק אם שנינו היינו שורדים.

 

אותי קיבלה משפחת פיונק בכפר מיידנביצה , ואת חיים קיבלה בכפר דז'אוויץ , במרחק חמישה-שבעה קילומטרים מהכפר שלי , משפחת קובלסקיץ

רגעי הפרידה של משפחת פיחוטקה היו קשים ונוגעים ללב. "

 

עמדנו חבוקים בתוך הבית, ממררים בבכי , יותר מכול נגע לליבי הבכי של אמא ואבא. תפסתי ברגליים של אבא ולא רציתי לעזוב . אבא הסביר , התחנן שאתן לו ללכת עם אמא ויקיר . אמר שאסור לרוץ אחריהם כשיצאו מהבית. אם יראו אותנו בחוץ, נפרדים יזמינו את הגרמנים, ואז נמות כולנו . זה היה כל כך אכזרי , שאסור היה לנו אפילו ללות אותם בדרכם האחרונה אל העגלה שהמתינה.

 

 הייתי כבר בן שמונה וחצי, הבנתי הכול . הייתה לי תחושה פנימית חזקה שלא אראה אותם יותר . גם לא רציתי להיות לבד בכפר אצל אנשים זרים. הבנתי לחלוטין שאני מסכן את כולם – והם היו יקרים לי מחיי . ביקשתי לפחות לתת עוד מבט אחר בעיניים שלהם, עוד חיבוק אחד , עוד נשיקה, וזהו. הם הלכו . לא ידענו אז לבטח , שהם הלכו אל מותם.

 

מקור וקרדיט :

אפרים חירם , פיחוטקה , הדלקנו את אורות הבוקר , הוצאת ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2021

 

המלצת  המערכת של מיזם ילדים בשואה : ספר מרתק ביותר , מומלץ לקריאה !!

 

  ראו גם :

אפרים חירם (פיחוטקה) מפקד מחלקה בפלוגה ב'.

גדוד הצנחים

"הפעלתי מרגמות כבדות שהוצנחו במיתלה"
סיפור אישי על הצניחה במיתלה
והפעלת מרגמות כבדות לאחר הצניחה.

קישור


סגן אפרים חירם (פיחוטקה) 1957





 

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

פיות בלב התופת

    מאת: סיגל ארביטמן אפרת הדני לא ידעה פרטים רבים על פרק השואה בחייה של אמה צופיה. אבל כאשר עשתה סדר במסמכים הרבים לאחר מותה, נדהמה לגל...