זהבה רוט נולדה בשנת 1935 בז'יבייץ (Żywiec) שבפולין בשם סטלה, למשה וחנה ברודמן, אחות לבן ציון יעקב, המבוגר
ממנה בשנה. בילדותה עברה המשפחה לבוכניה (Bochnia) שבדרום פולין. אביה של זהבה היה חייט וסוחר בגדים, והמשפחה שמרה
מצוות כהלכתן וחינכה את ילדיה בהתאם.
במרס 1941 הוקם גטו בוכניה וכעבור כשנה נכלאו בו זהבה ובני משפחתה
– הוריה, אחיה, דודיה, בני דודיה, סבה וסבתה. למרות הצפיפות נהנו ילדי הגטו מן
ה"ביחד" ומן המשחקים בחבורה גדולה. פרנסי הקהילה הקימו בגטו מוסדות
חינוך ומרכזי עזרה למזון ולרפואה והשתדלו לנהל אורח חיים תקין עד כמה שאפשר. זהבה
בת השש נשלחה לבית הספר והמורות השתדלו להשכיח את המצוקה ולשמח את הילדים במשחקים
ובמחזות.
בערב חג הפסח באביב 1942 ביקשו דיירי הגטו לאפות מעט מצות מצווה
לחג.
בבית בו גרנו היה תנור והוא הוכשר לפסח בהשגחתו של הרב הישיש.
יהודי הגטו שיחדו את הגרמנים, הפולנים והאוקראינים בשארית כספם, כדי שיעלימו את
עיניהם מן העשן העולה מן התנור. עד היום אני נפעמת מהסיכון, ממסירות הנפש
ומההתגייסות של כולם לדבר מצווה - לאפיית המצות הלילית המסוכנת הזאת. אף אני כילדה
בת שבע, לקחתי חלק בעשיה והגשתי מים, מגבות וסדינים נקיים כדי לעטוף בהם את המצות.
החיים בגטו היו קשים והגרמנים ירו ביהודים על ימין ועל שמאל, ללא
כל סיבה, למען יראו וייראו. מראה של גופות ברחוב היה לדבר יומיומי והכניס את כולנו
לחרדה קיומית נוראה. הפחד והחרדה הפכו להיות לנו לבני לוויה במשך שנים רבות, במהלך
המלחמה ואף לאחריה.
המשפחה שרדה מספר אקציות במחבוא בבונקר. באקציה שהחלה ב-24 באוגוסט
1942 שלחה האם את זהבה ואחיה לביתה של רניה (רבקה), אחותה של האם.
דודה רניה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים ומיהרה לצאת למגרש
המסדרים. שוטר יהודי גילה אותנו, הוציא אותנו מהארון ודחף אותנו לכיכר.
היו דוחק, צעקות ומכות. חיילים כיוונו אלינו רובים. סביבי העמיסו
בכוח אנשים, נשים וילדים על משאיות. החזקתי את אחי ביד אבל כעבור שניה הוא נעלם.
מצאתי את עצמי לבד. עמדתי מאובנת, לא יכולתי לזוז.
במשך שעות כרענו על הברכיים. מי שקם הוכה בקתות רובים. אנשים צרחו,
הקיאו ועשו צרכים תחתיהם. הייתי כמו בתוך בועה, חסרת חושים, לא הרגשתי שום דבר.
אינני זוכרת כיצד הצלחתי לברוח מן הכיכר, אך שרדתי ועם רדת החשכה
שבתי הביתה. הורי שרדו גם הם. בראותם אותי שאלו היכן בן ציון, למה לא שמרתי עליו.
משאלות הורי הבנתי כי זו אשמתי שהוא איננו, כי לא שמרתי עליו. נטשתי אותו. הוא
איננו ולא ישוב לעולם.
קשה לחיות עם אשמה כזו, כבר מגיל שבע.
בדמיוני חזרתי למעמד הזה מאות פעמים, כדי לנסות להיזכר ולהבין מה
קרה, אך לא העליתי דבר בזיכרוני. מה שכן נותר היו רגשות אשמה. חשתי שחיים אלה לא
נועדו עבורי, כי גזלתי אותם מאחי. חיי הם על תנאי, תוך ציפייה מתמדת לעונש. עברו
שנים רבות עד שסלחתי לעצמי.
לאחר האקציה הזאת לא נותרו עוד ילדים בגטו. הורי מצאו עבורי מסתור
בו ישבתי בחושך ובפחד ואמי סיכנה את חייה כדי להביא לי אוכל. היה ברור שלא אוכל
להישאר במחבוא הזה עוד זמן רב.
בזכות כישורי המזכירות וידיעת השפה הגרמנית קיבלה רניה, דודתה של
זהבה (אחות אמה), את משרת הכתבנית של מפקד הגטו הגרמני מילר. בכל בוקר היה מילר
מוציא כדור אקדח ממגרת שולחנו, מראה אותו לרניה ואומר לה: "הכדור הזה נועד
בשבילך, אם תחרגי מן המותר." לימים, לאחר המלחמה, העידה רניה נגדו בבית משפט
גרמני, דבר שדרש ממנה אומץ וכוחות נפש רבים.
הגרמנים שדדו את הרכוש היהודי וחלק ממנו מכרו לאוכלוסיה הפולנית
המקומית. רניה זיהתה בין הקונים פולניה שנראתה לה אנושית ובעלת מבט חומל. רניה
סיכנה את חייה ושאלה את הפולניה ברמזים אם תהיה מוכנה להוציא מהגטו ילדה, בתמורה
הולמת.
אמא הגיעה למקום המחבוא שלי והראתה לי את צרור התכשיטים שאספה מכל
בני המשפחה ונועדו לתשלום עבור הברחתי מהגטו. התוכנית היתה להבריח אותי בתוך ארון
שהפולניה קנתה. אמא שיננה איתי את תוכנית הבריחה והבטיחה לי שתבוא בעקבותי.
הגיעה עת הפרידה.
בתי, "אל תשכחי שאת בת ישראל יהודיה" (די זולסט נישט
פארגעסען אז די ביסט אה יידישע קינד), אמרה לי אמא ביידיש והוסיפה בפולנית:
"תשאפי תמיד להגיע לפלסטינה (ארץ ישראל). זכרי את תאריך הלידה שלך. אם תרצי
לזהות יהודי, תגידי לידו בשקט את המילה 'עמך'. אם הוא יהודי, הוא יבין. אם הוא לא
יהודי, הוא לא יבין ואת לא תתגלי. כשתהיי בצרה תגידי את התפילה 'הנה לא ינום ולא
יישן שומר ישראל'. את התפילות והברכות שמרי בלב."
רגע פרידה מרגש וקשה זה מאמי חקוק בזיכרוני לעד. אמי ידעה שאלה
הרגעים היחידים והאחרונים אותם תנצור בלבה, כי לא תראה אותי עוד לעולם. ואילו אני,
בתמימותי, חשבתי שעוד ניפגש. אבל לא כך היה הדבר.
מרגע זה החלה מלחמת הקיום וההישרדות שלי.
אני מלאת פליאה והערכה לאמי הי"ד ששלחה אותי לדרכי לבדי,
כשתפילתה מלווה אותי. אינני יודעת מהיכן שאבה את תעצומות הנפש, הנחישות והתעוזה. האנשים
מסביב אמרו: נמות יחד עם ילדינו ולא ניפרד מהם. אבל לעומתם אמי אמרה: את הילדה
הזאת שלי, אנחנו נציל.
כיום מבינה אני, כי אמי בגדלות נפשה, שלחה אותי לא רק למסע של
הישרדות פיזית, אלא גם מתוך תקווה שאצליח להקים משפחה יהודית בארץ ישראל, כשריד
וכתחיה לעולם שאיננו עוד.
הוריה של זהבה, משה וחנה, גורשו לאושוויץ, שם נספו. זהבה נסה על
נפשה כשהיא מחפשת מזון ומחסה, כשהיא "ילדה של אף אחד". פחד ורעב,
בדידות ומחלות ליוו אותה במסעה במשך שנים, תוך שהיא עוברת בבתי יתומים, בתי מחסה
ואף בתי סוהר. לעתים נדירות זכתה ליחס חומל, לחיבה ולגילויים יוצאי דופן של
אנושיות וטוב לב.
גטו בוכניה חוסל ותושביו נשלחו למחנות השמדה. דודה רניה ובעלה
הצליחו להימלט לספטי מיקולש (svatého Mikuláše) שבסלובקיה ומשם, דרך קושיצה, לבודפשט. בכל מקום שאליו הגיעו,
שאלו את הפליטים האם ראו בדרכם ילדה קטנה ללא משפחה, דבר שהיה חריג מאד. הם שמעו
כי בבית הסוהר בבודפשט ישנה קבוצה שנתפסה במעבר הגבול בין סלובקיה להונגריה ביניהם
נמצאת ילדה ללא משפחה. היתה זו זהבה.
דודה רניה פנתה לשלטונות בית הסוהר וטענה שהילדה יתומה ובודדה,
ובית סוהר אינו ראוי לילדה בגיל כה צעיר. זהבה שוחררה ונשארה עם רניה ובעלה, עד
פלישתם של הגרמנים להונגריה. במרס 1944 נפרדה זהבה מהשניים. רק לאחר המלחמה שבה
ונפגשה עמם.
כאשר החלו בעלות הברית להפציץ את בודפשט נוצרה מהומה בבית היתומים
בו שהתה זהבה. היא ניצלה את ההזדמנות וברחה יחד עם שני ילדים. השלושה הסתובבו בין
הריסות העיר ואכלו שאריות שמצאו בשוק. בלילות הקרים ישנו בחדרי מדרגות על ערמות
פחמים, כשהם נזהרים לא להיתפס על ידי השוער או השוערת.
בנדודיה פגשה זהבה את בני הזוג הלנה (לושה) ובעלה, ד"ר הנק
סטרסולץ. לושה ראתה ילדה קטנה ובודדה, שמבט עצוב בעיניה. התנאים לא אפשרו יצירת
קשר אולם למפגש זה היתה חשיבות רבה בעתידה של זהבה.
זהבה ושני הילדים נהגו לנסוע כנוסעים סמויים ברכבות, כשהם עולים
עליהן וקופצים מהן לסירוגין. כך הגיעו לכפר מישקה (Miske), כ-500 ק"מ מבודפשט. עם רדתם מהרכבת התיישבו הילדים
המורעבים, המלוכלכים והמכונמים על הארץ בקרבת אחד הבתים ומיררו בבכי.
מחלון הבית הציצה אישה, שנדהמה למראה עיניה. זו היתה הגברת
סטרסולץ, שזיהתה את זהבה וזכרה אותה מן הפגישה האקראית בעבר. משפחת סטרסולץ
ומשפחות יהודיות נוספות ברחו מן העיר לאזור כפרי רחוק, התחזו לנוצרים ממוצא פולני
וניהלו חיים כנוצרים לכל דבר. גברת סטרסולץ עבדה בתפירה, ברקמה ובעזרה במשק בית
ובעלה עבד בשדה. בתמורה קיבלו מזון ומקום מגורים ששימש בעבר כרפת. גברת סטרסולץ
אילצה שתי משפחות נוספות לקחת את הילדים האחרים ואילו זהבה נשארה אצלה ואצל בעלה.
לפלא בעיני זהבה עד עצם היום הזה, כיצד הגיעה דווקא לפתח ביתם של
אנשים אלה שחלקו איתה את מזונם הדל וסיכנו את חייהם בהסתרתה.
עד אז התנהלה זהבה ללא הורים והיתה אחראית על עצמה. לפתע היה עליה
לקבל משמעת - להתרחץ ולהתחיל ללמוד. כל אלה הכבידו עליה והיא
התמרדה כל העת. אחרי שנים של עצמאות, היה קשה לה לקבל מרות. "אם תמשיכי לסרב
ללמוד ולא לשמור על היגיינה אישית", ניבאה גברת סטרסולץ, "סופך שתהיי בת
רחוב, בביב השופכין".
עם השחרור בידי הצבא האדום נסעה זהבה עם מציליה לבוקרשט. בשל העוני
והרעב עברה זהבה למשפחה אחרת. בני משפחת סטרסולץ חזרו לפולין לחפש ניצולים מבני
משפחתם והקשר ביניהם ניתק.
בתום המלחמה הגיעה זהבה לאנגליה בעזרת הרב שיינפלד שאסף ילדים
יתומים פליטי שואה באירופה וריכז אותם באנגליה. בשנת 1949 עלתה זהבה ארצה במסגרת
עליית הנוער ובחרה להתחנך בחינוך דתי למרות שלא היה מוכר לה, לאור חותם הזכרון
שהוטבע בה בגיל רך בבית הוריה.
בשנת 1958 התחתנה זהבה עם יוסף חיים רוט. יחד בנו את ביתם בפתח
תקווה ולהם שלושה ילדים, נכדים ונינים.
בשנת 1960 פגש יוסף את ד"ר סטרסולץ במסגרת העבודה. בזכות שם
המשפחה הייחודי התגלה הקשר בין זהבה ובני הזוג סטרסולץ. זהבה שבה ופגשה את מציליה
בהתרגשות רבה. לא היה גבול להתפעלותה של לושה מזהבה כרעיה, כאם, כעקרת בית וכאשת
קריירה. היא שמחה לראות שנבואותיה לא התגשמו. ד"ר סטרסולץ נפטר בגיל צעיר
ואילו לושה הייתה הדודה האהובה והפכה לחלק מן המשפחה, עד פטירתה.
זהבה בחרה לעסוק בחינוך לגיל הרך ועשתה חייל בעבודתה כגננת,
מדריכה, מורה לגננות ומפקחת על גני ילדים בחינוך הממלכתי-דתי במחוז המרכז. בנוסף,
עסקה בהכנת תוכניות לימודים חווייתיות ביהדות, שנועדו לגיל הרך. על עבודתה
המקצועית, המוערכת והמסורה זכתה בפרס מטעם משרד החינוך בשנת תשנ"ט (1999).
במסיבת בר מצווה אצל חברים ניגש אל זהבה גבר זר וטען שהוא מכיר
אותה. הם ניסו שוב ושוב למצוא נקודת זמן או מקום בו יכלו להיפגש, אך ללא הצלחה.
לפתע אורו עיניו בהבזק של זיכרון והוא קרא, "אני זוכר אותך! אותך הביאה אישה
בלילה לבית יתומים בבודפשט. את ישבת על המיטה, בכית כל הזמן ורצית למות. לא רצית
לאכול ואני האכלתי אותך."
בבת אחת נזכרתי גם אני בלילה הקשה הזה בו ננטשתי שוב. כנראה
שהסיטואציה הזאת הייתה כל כך קשה לי ונוגעת ללב, עד שהשאירה את רישומה אפילו על
אדם זר, למשך עשרות שנים. אנו גרים באותה עיר ונכדותינו לומדות יחד, באותה כיתה.
אין מנוס מן העבר.
זהבה בנתה משפחה יש מאין. את חברותיה לעבודה הפכה לדודות לילדיה
ואת משפחת נוי - יהודית ומרדכי ובתם מיכל, שפגשה בירושלים כשלמדה בקורס
האוניברסיטאי לגיל הרך - מינתה לסבא וסבתא. משפחת נוי, שהשכילה לשלב אורחות חיים
של תורה ודרך ארץ יחד עם ערכי תרבות, היוותה לזהבה דוגמה והעשירה את עולמה הרוחני
והאמוני. את תפקידם כסבא וסבתא הם מילאו באהבה ובמסירות כיֶקִים, על הצד הטוב
ביותר.
משימת חיי הייתה להקים משפחה, שהרי לשם כך שרדתי. עם זאת, היו לי
ספקות לגבי יכולתי הנפשית והפיזית להתמודד עם האתגרים שיעמדו בפני כרעיה, כאם
וכעקרת בית וכל זאת ללא תמיכה משפחתית. החשש הגדול ביותר שקינן בתוכי היה שמא אטיל
על ילדי את אֵימֵי עברי וכך אזיק להם ואפגום בהתפתחותם התקינה חלילה. חששות אלה
העסיקו אותי רבות, בימים ובעיקר בלילות. תמיד על המשמר על מוצא פי, בוחרת את דברי
המופנים אל ילדי בקפידה רבה, בכל הקשור לעברי.
בעלי ואני התמודדנו עם הקשיים, אך באווירה אופטימית ובאהבה רבה
בבית של תורה ודרך ארץ. לכל אחד מילדינו הישגים מרשימים כבני אדם, כבני זוג,
כחברים בקהילתם וכאנשי מקצוע משכילים. כהורים הם מצטיינים בחינוך ילדיהם בעידן
המעמיד אתגרים כה מורכבים. ראויים הם להוקרה על ההקפדה שהם נוהגים בנו בקיום מצוות
כיבוד הורים ועל כך יבורכו.
זהבה עוסקת בהנחלת זיכרון השואה בפני בני נוער ומבוגרים במסגרות
שונות ואף יצאה למסע לפולין כאשת עדות עם בנה ונכדה בשנת 2006.
בשנת 2016 (תשע"ו) נשאה זהבה את דבר הניצולים בטקס הממלכתי
בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. בזכות נאומה בטקס והפרסום שנלווה אליו
גילתה זהבה באופן מפתיע בת דודה ראשונה לבית ברודמן ששרדה את השואה כילדה יחידה בת
ארבע בבלגיה. שתיהן היו בטוחות שהן הנצר והשריד היחיד והאחרון בעולם לבית ברודמן
והנה התגלה כי שתיהן נכדות לאבנר ולאה ברודמן הי"ד מווישניצא הסמוכה לבוכניה
שבאזור קרקוב. בהמשך התגלו קרובי משפחה בארצות הברית, מענף של בני ברודמן שהיגר
לשם עוד לפני המלחמה. תגליות אלה אירעו בזכות עבודתה מאומצת של סוזן אדל, מתנדבת
במד"א, תוך סיוע של הצלב האדום הבין-לאומי.
קיימתי את צוואתה של אמי הי"ד.
הקמתי משפחה יהודית דתית בארץ ישראל.
זכרונות בית אבי אותם ספגתי בשנות חיי המוקדמות, הם שהעניקו לי כוח
להתקיים ומהם שאבתי את ההשראה להתפתחותי האישית בהמשך הדרך.
בחסדי השם חינכתי דורות של ילדי ישראל והקמתי משפחה, בנים, נכדים
ונינים.
אני מודה כל יום על הטובה שזיכה אתי בורא עולם ועל השליחים שזימן
לי, בדרכי המעונה.
יש בי חסך ועצב רב, אבל לצדו גם נחמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה