ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שלישי, 22 בפברואר 2022

שנתיים בגטו ורשה , אפרים חירם ( פיחוטקה) בן 7 , לימים מג"ד הצנחנים הנועז בצה"ל ומפקד אוגדה 91

 

בגטו ורשה היינו שנתיים וחצי , מנובמבר 1940 עד מרס  1943.

ככל שעבר הזמן , החיים בגטו וורשה הלכו ונהיו בלתי אפשריים. את התמונות ברחוב היהודים, שרואים היום בעיקר בסרטים דוקומנטרים שצולמו על ידי גרמנים, ראיתי בעיני הצעירות  כל יום . הטראומה לא מרפה .

 

התגוררנו , כאמור, כל המשפחה בחדר אחד. היה כמובן , צפוף מאוד, כמעט ללא פרטיות. למרות הצפיפות , אינני זוכר כמעט שרבנו ביניינו הילדים.

שעות רבות הסתובבתי ברחוב. שם ראיתי לראשונה בחיי דברים שזעזעו אותי , הייתי מהופנט ולא יכולתי להסיר את מבטי. ראיתי הכול . שמעתי את התחנונים של הילדים היהודים שהושיטו את ידיהם הקטנות והרזות, מעוררות הרחמים, וביקשו , התחננו לפרוסת לחם, למטבע , לבגד חם עוד. הילדים היו לבושים בלויי סחבות , עמדו יחפים על המדרכה, נראו עור ועצמות, מראות מפחידים.

הילדים שמצאו עצמם זרוקים ברחוב  בגטו היו , רובם ככולם, ללא משפחה  או אפילו חלקי משפחה, ללא עזרה מינימלית .כולם , ללא יוצא מן הכלל , היו זקוקים ליד תומכת, הישרדות של בודדים כאלה ברחוב היתה בלתי אפשרית.

במשפחה , גם במצבים הכי קשים, עוזרים האחד לשני. האח הקטן שלנו, הפעוט יקיר, היה הכי מסכן. אני זוכר שאמא ואבא הסבירו לנו שחייבים לשמור על יקיר , שיחזיק מעמד, שימשיך לחיות, שכל אחד מאתנו חייב לוותר למענו על פרוסת לחם. זה היה מאוד לא פשוט . היו רגעים שבהם ילדים איבדו את שפיותם מרוב סבל אל-אנושי , ולמרות הכול, רק משפחה, אם בכלל, יכלה לשרוד. מי שנשאר לבד  ונזרק לרחוב, דינו נגזר.

ידעתי ממאבק החיים האכזר הזה , שכולנו הבינונו אותו , מתנהל ברחוב , הרחוב בגטו היה הזירה, בעיקר בקרב הילדים , של המאבק על החיים . ואף על פי כן , היום אני מבין שהורי אף פעם לא איבדו תקווה, לא הרימו ידיים, המשיכו לנהל מאבק רצוף שנים, לאמיתו של דבר , גם הצליחו , אהבתם גברה, חיזקה אותם ואותנו . הם היו אנשים , בני אדם , הכי טובים שאני מכיר .

 

הרבה אנשים מכירים סיפורים על הגטו , זוכרים תמונות שצולמו לרוב על ידי הגרמנים. בניגוד מוחלט לאלה , לי זה היה הגטו שלי , אני והגטו , הכאב והצערהם אישיים . את חלקי בגטו איש מלבדי לא ראה, לא ידע ולא יידע אף פעם.  לי זה היה עולם קטן , כל העולם . לא התרחש בו כמעט דבר , לבד ממראות ומקולות המוות.

קשה לקום מזה ולהיות שוב אדם.

 לנו , הילדים , הרחוב בגטו היה בית,  הדיירים בו התחלפו . הם לא עברו דירה, אלא נמוגו . אנחנו , כולנו , גם הילדים הקטנים ביותר , ידענו את האמת . המשכנו כאילו לחיות , גם רצינו להספיק להיות עוד קצת ילדים

 

לכן ,הרגשתי מחויבות לילדים המסכנים האלו, הם היו דמים לי , רציתי להיות איתם כמה שיותר . הם תמכו בי ואני בהם בעצם ההימצאות יחד , לבד מהמשחקים ששיחקנו יחד , אני זוכר את פניהם, את בלויי הסחבות שעטפו את גופם. זה כל כך מצער אותי , גם היום. קשה לי לשמוע ולקרוא את הניתוחים המלומדים של החיים בגטו . איש איננו יכול באמת להבין , אם לא התנסה בכך , אפילו יום אחד.

 

ראיתי יותר מאדם אחד , שממת לנגד עיני . ילדה בערך בגילי ( בת 7 ) ואחיה הגדול ממנה בשנתיים עמדו צמודים האחד לשני , תמכו זה בזה לבל ייפלו. לא יכולתי  להסיר את עיני . הילדה  לא יכלה לעמוד יותר ,  גם לא היה לה כוח להושיט שוב את ידה הקטנה ולבקש נדבה.. היא התיישבה על המדרכה, והאח תמך ברגליו בגבהץ המשכתי לעקוב אחריהם נבמבט , גם הישיבה  היתה קשה עליה .. היא נשכבה על המדרכה , האח ירד על ברכיו , ניסה להעיר את אחותו. נתן לה נשיקה ועוד נשיקה.. הוא הבין היטב מה קורה לה. עצב גדול היה נסוך על פניו,  הוא נשאר ליד אחותו דקות ארוכות ולבסוף כיסה אותה בנייר, הניח עליו משהו לבל יעוף ולאט-לאט התרחק מהמקום, הלך כשגבו לאחור, פניו אל עבר אחותו , ונוא ממרר בבכי , שאלתי אותו , מי הילדה? ענה לי " אחותי" . גם אמר את שמה , שאינני זוכר , גם אני בכיתי.

 

נשארתי עוד זמן ליד גופתה , בוהה ועצוב , חשבתי שאסור להשאיר אותה לבד,הרגשתי הזדהות עמוקה עם הילדה המסכנה הזו .

היא לא נשארה ברחוב הרבה זמ.  מדי פעם עברה העגלה עם שלושה-ארבעה גברים שאספו את המתים.. אחד החזיק ברגליו של המת , אחד בידיו, ושניהם זרקו את הגופה לעגלה, העולה על גדותיה.. רציתי לדעת לאן הם דוחפים אותה, אבל לא העזתי לשאול.

הייתי כבר ילד בן שבע , הבנתי מה מתרחש יום -יום בגטוץ העסיקו אותי דברים שילד קטן לא צריך להידרש להם .. למרות כל הלחץ רציתי  ,בכל זאת  להיות ילד , לפגוש  חברים בגילי , לשחק איתם. היתה הבנה עמוקה מאוד בינננו בלי דיבורים.. חיפשתי קשר לילדים , הקשבתי לדיבורים ביניהם. למדתי מהם שירים שנהגו לשיר . הם שרו ביידיש , שלא ידעתי לדבר , אבל שמעתי את השפה הזאת בבית והבנתי הכול.. כך , למשל , הם שרו , בעיקר הקבצנים הקטנים , שיר על הבונה.. הבונה היה מעין נרטיס , שעל פיו קיבלו את המנה הקטנה של האוכל , מי שמת , לקחו לו את הבונה.

 

העניין הזה של כרטיס הבונה הפך למעין סמל. הילדים בגטו ורשה  היו שרים , בייידש כמובן, " אוי די בונה, אינני רוצה להחזיר את הבונה, אני רוצה לחיות עוד טיפה, את הבונה לא להחזיר" .  

אני מניח שהשיר הזה נוצר ברחוב.                                               

נהגתי להצטרף לילדים בגטו כששמעתי אותם שרים.

היה שיר אחר בו הילדים נתנו ביטוי למצבם . הם מכרו סיגריות , התחננו לעוברים ברחוב בגטו : " אוי תקנו , תקנו כבר , פאפירוסן.. ראעבץ  א יושם פין דעם טויט " ( הצילו יתום ממוות ).

הילדים בגטו לימדו אותי לשחק קלאס . המשחק  הזה היה פחות  אהוב, ושיחקו בו בעיקר  הילדים היותר גדולים. אני אהבתי כל דבר שיאפשר לי להיות יותר זמן בחברת הילדים בגטו . שיחקנו גם מחבואים, והיו מבין הילדים שאמרו כי כדאי לשחק הרבה במשחק  הזה על מנת ללמוד איך להסתתר מפני הגרמנים.

 אלו היו הבזקים פשוטים וקצרים של חיים כאילו נורמליים , בזמן המשחק  בגטו  . בכל זאת , לא שמעתי שם התפרצות כלשהי של שמחה בקרב הילדים. אפילו כאשר הם "ניצחו" במשחק כלשהו. היו ילדים שאהבתי במיוחד להיות במחיצתם. הקושי היה שמדי פעם,  ילד זה או אחר לא הופיע יותר למפגשים ברחובות הגטו.  הילדים התבגרו בטרם עת, לא דיברו על דברים עצובים, לא שאלו שאלות. שיחקנו , אבל כולנו תמיד היינו רעבים ועצובים .

הילדים המקסימים  , התמימים והטובים האלה, תאבי החיים , שהיו חברי הטובים בגטו ורשה, רובם ככולם  נרצחו ואינם . עבורי, " אתם נשארתם ילדים, תמיד תהיו כאלה. חשוב לי שתדעו , אני זוכר את כולכם, כל אחד אישית , אתם קיימים בלבי, הזיכרון שלכם ליווה אותי גם בשדות הקרבשל ישראל, הייתי שם בזכותכם , בשבליכם , אהובי" .

מדהים אותי איך ילדים קטנים כל כך ידעו והבינו הכול, מה בדיוק קורה בגיהינום הזה. כל אחד נשאר עם כאבו , לא סיפר , לא שאל את האחרים, הדיבור גם כך היה כבד מנשוא.  כך אני חש  גם היום.

 

"ממש לאחרונה , בשלהי 2020 אמר לי האלוף במילואים מתן וילנאי " אני כועס עליך שלא כינסת את המ"פים (בגדוד הצנחים אשר פיחוטרקה היה המג"ד שלו ) וסיפרת להם, ידעתי בגדול שעברת את השואה , אבל לא בפירוט כמו שכתבת" . מתן הוא אחד המעטים שלהם אני חייב .

אז למה אני כותב  ומספר עליהם ? אין לי תשובה טובה , אולי , אני מרגיש , כי בערוב ימי אני חש צורך וחובה לספר למעטים שעדיין נותרו ורוצים להבין , הם אנשים טובים , טובים מאוד . רובם אנשים שליוו אותי לאורך זמן , עברו איתי בדרכים קשות , להם  אני חייב הסבר , הם בוודאי ירצו לדעת"

 

מקור וקרדיט :

אפרים חירם , פיחוטקה , הדלקנו את אורות הבוקר , הוצאת ידיעות אחרונות , ספרי חמד, 2021

 

עמודים 83-86

המלצת  המערכת של מיזם ילדים בשואה : ספר מרתק ביותר , מומלץ לקריאה !!

 



  ראו גם :

אפרים חירם (פיחוטקה) מפקד מחלקה בפלוגה ב'.

גדוד הצנחים

"הפעלתי מרגמות כבדות שהוצנחו במיתלה"
סיפור אישי על הצניחה במיתלה
והפעלת מרגמות כבדות לאחר הצניחה.

קישור

סגן אפרים חירם (פיחוטקה) 1957



 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שבע ( שורה ) ווסרמן לבית דוכובסקי , בת 8 מסתתרת ביערות מהגרמנים באזור קישינב

  עדות של שבע ווסרמן לבית דוכובסקי ילידת 1933 Calarasi, רומניה על קורותיה בתור ילדה ביער, בקולחוז ובארמניה   שבע (שורה) ווסרמן נולדה בעיי...