ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 13 בפברואר 2022

המלחמה השלישית בה השתתפו "ילדי סלבינו״

 



חברת כפר־רופין התנדבה להתגייס להגנה האזורית. יִשובי עמק בית־שאן נמצאו תחת אש צבאו של קאוקג’י, ולאחר שהותקפה טירת־צבי, דרשה מפקדת ה״הגנה" מכפר־רופין להוציא מתוכו עשרה אנשים להגנה האזורית. החברה הציעה שעשרה אלה ייצאו מתוכה, אך מזכירות המשק התנגדה לכך בטענה שהנוער העולה חייב להמשיך בלימודיו ובהתגבשותו כגרעין. אַבּק, כנציג החברה, טען לעומת זאת כי מוטב שיתגייסו הם, כי הם יתומים מאב ומאם, ואם חלילה יפול מהם מישהו – הורים לא יבכו אותו

לאחר ויכוח הסכימה מזכירות המשק כי שלושה מתוך העשרה יגויסו מן החברה. שלושה אלה היו: זאב מורשצ’יק, שלמה קרמפף, ושמעון. זאב נפל בקרב עם הצבא המצרי, במשלט 89 על־יד נירים; שלמה נפצע קשה בהתקפה על ג׳נין, ולאחר־מכן, בהיותו בצאלים, התאבד. שמעון נפצע גם הוא באותה התקפה, אך החלים מפצעיו והצטרף לגרעין שהתישב בצאלים.

היתה זו המלחמה השלישית בה השתתפו "ילדי סלבינו״ – עתה בני שבע־עשרה, שמונה־עשדה, תשע־עשרה: הראשונה, הנוראה ביותר– בגיטאות, במחנות־העבודה ובמחנות־ההשמדה תחת הכיבוש הנאצי, ביע­רות ובבריחות מכפר לכפר, מארץ לארץ; השניָה – נגד החיילים והמלחים הבריטים על אוניות־המעפילים ואוניות־הגירוש; למלחמה השלישית – הם יצאו מרצונם, מתוך החלטה עצמית ובגאוָה, מאומנים ונכונים. חמישה מהם נפלו בקרבות. רבים נפצעו, ובהחלימם חזרו לשורות הלוחמים. לא היה אחד מהם שברח מן המערכה או השתמט ממנה.

בינואר 1949– כשהסתיימה המלחמה – עלו להתישבות שני גרעינים של חניכי סלבינו: האחד לפאתי צפון, השני לפאתי נגב.


התיַשבות בצאלים – היתה בעיני חניכי סלבינו אתגר שראוי להתמודד עמו. היִשוב עמד בלב השממה, מבודד ומנותק מכל ישוב עברי אחר. כל־כולו היה כמה צריפים ואוהלים, מוקפים עמדות ותעלות־קשר. המים שהגיעו אליו מצפון הספיקו לשתיָה בלבד. רק רתמים, עצי אשל אחדים וחלקת ירקות קטנה ליד צריף־האוכל, נימרו בירוק את מראהו הצחיח. בימי החום ־ היה חשוף לשמש הלוהטת ולסופות החול. בימי הגשמים – נמלא הואדי מים, ובאין כביש – נותקה הדרך היחידה צפונה. העפר הקמחי הפך לבוץ סמיך.

הגיעה שעתם של ״ילדי סלבינו״ להגשים את חלומם מאז: הקמת קיבוץ בכוחות עצמם בלבד; בניית חברה שיתופית בהתאם לעקרונותיהם, ולנסיון שצברו בדרך המסות הארוכה והנפתלת שעברו בה עד הנה.

״בהתלהבות הסכמנו להתיַשב בנגב״ – כתבה אילנה – “כשהגענו למקום, חיכו לנו שלושה חברים אשר העבירו לרשותנו את המִשלט, שכלל מספר צריפים ועמדות. בלילה יצאנו לשמירה, בנים ובנות, ללא כל פחד. לא עלה בדעתנו שאפשר לגדל ילדים במִשלט.”

בהתלהבות, במרץ, באוירה אופטימית, ניגשו חניכי סלבינו להקים את קיבוצם. בחרו מזכירות, ועדות, כמתכונת כל קיבוץ ותיק. תכניות נרקמו – לפתח ענפי פלחה, מטעים, רפת, לול, מוסך, מסגריה, נגריה. בערבים – בהתאם ל״מסורת סלבינו״ – התכנסו כולם לשיחות, שירה וריקודים.

אך ככל שארכו הימים – כן נערמו יותר ויותר קשיים על דרכם. המים היו בצמצום. שטחי העיבוד לפלחה שנמסרו לקיבוץ, היו רחוקים, ליד באר־טוביה. בתי־המלאכה הקטנים שהוקמו – היו בטלים מעבודה. שרר מחסור במזון ובכל מִצרך חיוני. מחלקת ההתיַשבות של הסוכנות, שלא תלתה תקווֹת גדולות בעתידו של היִשוב הזה, מנעה ממנו עזרה כספית. אנשי הפדאין היו מסתננים בלילות מרצועת עזה לשטחי הקיבוץ, מניחים בהם מוקשים, או תוקפים ביריות את עמדותיו.

ואסונות פקדו את היִשוב הקטן. לילקה נודלמן, בת השבע־עשרה, נפצעה קשה מרימון שהושלך אליה בעומדה בשמירה, וכיוָן שלא היה במשק כלי־רכב להסיעה לבאר־שבע בדחיפות – נפחה את נשמתה. שלמה קרמפף, אחד הכשרונות המזהירים בין נערי סלבינו, עילוי במתימטיקה, שנפצע בראשו במלחמת־השחרור ובבואו לצאלים היה משותק־למחצה – התאבד ביריָה. נסיון התאבדות אחר אירע. מצב־רוח קודר נשתרר בחברה.

שנה לאחר העליָה למקום, נכתב בעלון המשק, ״בצל הצאלים": “זרענו בעונת האביב על שטח של עשרה דונמים בקירוב. מחמת חוסר מים – מחציתו של השטח לא עלתה יפה. גן הירק בסתיו כלל: ששה דונם כרוב, שנים וחצי דונם עגבניות, דונם גזר, דונם סלק, דונם תפוחי־אדמה. ברפת נמצאות כעת שש־עשרה פרות. זרענו תלתן בשטח של עשרה וחצי דונם, ומחצית השטח נאכלה על ־ידי הציפורים.”

רבים לא האמינו בעתיד היִשוב. נואשו ממנו ועזבו.

רק כעבור שנתיִם, כשהגיעה אליו תגבורת של שלוש קבוצות – מאבוקה שנעזבה, מבן־שמן ומנחלת־יהודה – ושל חברת־נוער מיוצאי מרוקו – ניתנה תנופה להתקדמותו, עד היותו, במרוצת השנים, לאחד היִשובים המשגשגים ביותר בנגב, קולט וממזג עליות, ממזרח וממערב.


הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

 

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שבע ( שורה ) ווסרמן לבית דוכובסקי , בת 8 מסתתרת ביערות מהגרמנים באזור קישינב

  עדות של שבע ווסרמן לבית דוכובסקי ילידת 1933 Calarasi, רומניה על קורותיה בתור ילדה ביער, בקולחוז ובארמניה   שבע (שורה) ווסרמן נולדה בעיי...