סא"ל (מיל') הלר שמעון
בשואה
נולדתי
בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב
"יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה
שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני
ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים
מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב.
מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי
והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם
שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.
הורי
לא שרדו את המלחמה.
בסוף
המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב
למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד
לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה
ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה
לברוח מפולין.
תקומה
לנה
קיכלר הצליחה להבריח את כל הילדים, המטפלים המורים והטבחית את הגבול לצ'כיה ומשם
ברכבות לפריז. הגענו לפריז בתחילת 1946. בסיוע כספי הג'ויינט התמקמנו בעירה
"בלוי" במחצית הדרך לורסיי. נשכר בית בן 3 קומות והחלו חיי שיגרה של
לימודים שכללו עברית וצרפתית. לנה קיכלר ארגנה עליה מסודרת לישראל רק בתום מלחמת
העצמאות.
לנה
קיכלר פרסמה את סיפור חייה וסיפורם של כמה ילדים (גם שלי) בספריה "מאה ילדים
שלי" ו- "המאה לגבולם".
במרץ
1949 עלינו ארצה באוניה "קדמה" ממרסיי. שהינו כחודשים במוסד
"אונים" בכפר סבא. אח"כ אומצנו ע"י קבוצת שילר ליד רחובות.
הגענו לשילר בחופשת פסח. הילדים הקטנים מתחת לגיל 13 אומצו ע"י משפחות. החיים
במסגרת הקיבוץ לקחו חלק חשוב בשיקומנו והשבת חיינו לשגרת אנשים נורמאליים, ואפשרו
לנו להתפתח להישגים אישיים של כל אחד ואחד.
את
שנות לימודי התיכון התחלתי בבית הספר המשותף של קב' שילר וגבעת ברנר. עד הפילוג
בתנועה הקיבוצים. ושנתיים אחרונות בבית ספר בקיבוץ נצר סירני.
הצטרפתי
לגדנ"ע אוויר חוגי טיסנאות וקורס טייס. זכיתי בטיסת סולו בפייפר. המדריכה
הייתה רינה לוינסון האגדית.
בשחקים
התגייסתי
ב 3.8.55 והתנדבתי לקורס טייס מס' 22 באמצע הקורס פרצה מלחמת קדש. היינו בתקופה
הראשונה באימונים במטוס הארוורד, חזרנו לטוס במטוסי סטירמן גם בטיסות מבצעיות.
חוויה לא רגילה לחניכי קורס טייס לטוס בפקודה בגובה הכי נמוך שאפשר, בלי מכשירי
קשר ואמצעי ניווט לילה, כשכל המדינה תחת האפלה.
אחד
החניכים היה צריך להחזיר מטוס מרמת דוד לבסיס האם – רמלה, אמרו לא להרעיש עם המנוע
ואז ידליקו לו את אורות המסלול. רעש הוא עשה אבל האורות לא נדלקו. למזלו נדלקו
אורות מסלול בשדה התעופה לוד לרגע, הוא ניצל את ההזדמנות ונחת שם.
אחרי
המלחמה המשכנו את הקורס. היינו הקורס הראשון שעבר הסבה למטוסי סילון –
ה"מטאור" תוך כדי הקורס. בזמן הקורס ענדנו דרגות ממ"ק – הרגשה לא
נעימה ביותר.
בסיום
האימון המבצעי הוצבתי בטייסת 101, טייסת היירוט עם מטוסי מיסטר A4. שירתי ב 101 תקופה אחת ואח"כ עברתי קורס מדריכים. הדרכתי
בבית הספר לטיסה עם סיום החוזה (51/4 שנים) ובמקביל טסתי ב101 בהצבות חירום
(הצ"ח)
אחרי
השחרור התקבלתי לחב' אל-על. המשכתי לטוס במילואים. נלחמתי בנוסף למלחמת קדש בעוד 4
מלחמות: ששת הימים, ההתשה. יום כיפור ושלום הגליל. במלחמת שלום הגליל שימשתי כמפקד
מכלול תקיפה צפון (משל"ק). השתחררתי משרות סדיר בדרגת סגן. כשנתיים לאחר
מלחמת שלום הגליל ב 1984 השתחררתי משרות מילואים בדרגת סא"ל.
לאחר
השחרור
הצטרפתי
לחב' אל-על בסוף 1960 הייתי טייס באל-על בממשך 41 שנים מתוכן 34 שנים כקברניט.
מלאתי מגוון תפקידים לרבות מדריך בוחן, מנהל צי, וחבר ועד צוותי אויר. רוב עבודתי
הייתה בטיסה בקווים. התחלתי לטוס במטוסי "בריטניה" ואח"כ מטוסי
בואינג 707 , 747-200 ו 747-400.
חטאתי
בתפקידי ניהול – טייס ראשי של מטוסי 747-200 , הבאה וקליטת מטוסי 747-400 מנהל הצי
המשתף של ציי ה 747. בתום תפקידי הניהול חזרתי לטוס בקווים. בגיל 60 זכיתי לתואר
משונה "קברניט רק באוויר" עד לשינוי החוק. פרשתי לגמלאות בגיל 65
כקברניט. במהלך העבודה השלמתי קורס ניהול שערכה האוניברסיטה בירושלים.
מקור : אתר האינטרנט של העמותה מ"תקומה
לשחקים" ( טייסי חיל האוויר)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה