איך עוצרים עיטוש במסתור מאחורי הארון ?

 

 אביה של חווה ניסימוב, סוחר בדים, מת בגטו ממחלת הטיפוס. "הרבה שנים הייתי בטוחה שאני הרגתי אותו. גם אני הייתי חולה ואבא טיפל בי, ואולי אני זו שהדבקתי אותו בטיפוס. אחרי שנפטר אני זוכרת את אימא שלי אומרת: 'את תוכלי לדבר אליו, אבל הוא לא יענה לך'. כעסתי, כעס תמים של ילדה בת שלוש, למה הוא לא עונה לי? שנים הסתובבתי עם אשמה. בכלל, האשמה הייתה שם תמיד ברקע. למה מיליון וחצי ילדים מתו ואני לא? איך יכול להיות שאני יותר טובה מהם? תמיד חשבתי שאני רעה, וגם בפורים התחפשתי לדמויות רעות, מכשפות ומפלצות".

זיכרון נוסף שלה הוא מימיה האחרונים בגטו. "הייתה אקציה, והגרמנים פקדו על כולם לרדת לרחוב. אימא שלי, אישה חכמה ומעשית, החליטה שלא לרדת. היא הפכה את הבית ואת הרהיטים וזרקה בגדים על הרצפה, כך שהדירה נראתה כמו תוהו ובוהו. היא החביאה אותי בכוך כלשהו, וגם היא עצמה הסתתרה מתחת לערימת סמרטוטים. כשהגרמנים באו, למזלנו בלי כלבים, הם ראו את הבלגן ודילגו על הדירה שלנו. אני עוד זוכרת את רגלי הגרמנים מתוך המחבוא. ניצלנו בזכות התושייה של אימי".

אחרי האקציה, כשניסימוב בת שלוש וחצי, אימה ברחה איתה מהגטו, יחד עם קבוצת יהודים. "בהמשך אימא חזרה אל הגטו כדי להוציא משם את אבא שלה, חסיד גור מבוגר. היא הבריחה אותו אל הצד הארי, אבל כשהגיע פסח סבא אמר שהוא לא מוכן להיות בין גויים בחג. הוא רצה לאכול מצות ולהיות בין יהודים, והחליט לחזור אל הגטו. זמן קצר לאחר מכן הגרמנים שרפו את הגטו והוא נספה".

לאחר הבריחה מהגטו הסתתרו האם והבת במשך תקופה קצרה אצל משפחה פולנייה, עד שהם הודיעו להם שהסכנה גדולה מדי והם לא יוכלו להמשיך לתת להם מחסה. "אימא שלי החליטה לזייף מסמכים. היא הייתה בלונדינית וגבוהה, בעלת מראה ארי, אבל לי היה שיער שחור. אימא הושיבה אותי על השולחן, חמצנה לי את השיער לבלונד, ענדה על צווארי צלב ולימדה אותי להצטלב. היא אמרה לי 'עכשיו את ילדה פולנייה. מהיום את לא חוה אולטשילר אלא אווה אולנסקה. תזכרי את זה'. לא הבנתי למה מחליפים לי את השם ואת השיער. שוב חשבתי שזה בגלל שאני רעה".

איך עוצרים עיטוש

אחרי שחוה הפכה לאווה, היא הוכנסה אל תוך שק וקיבלה הוראות: לא לדבר, לא לבכות, לא להשתעל. היא הובאה אל ביתם של ווז'יניאץ וברוניסלבה ולצ'אק, פולנים שהיו ידידים של הדודים שלה. באותו זמן אימה ברחה דווקא לגרמניה במסווה של אישה פולנייה, ועבדה שם כמנקה. "מהזמנים הללו אני בעיקר זוכרת רצף פעולות – להסתתר, לשתוק, ללכת. רגשות אני לא זוכרת. כמעט בכל לילה חלמתי על מריבה עם אימא שלי. אני זוכרת שהרטבתי במיטה והפולנייה כעסה על זה, כי היה חורף והיא אמרה שהיא לא יכולה לייבש את הכביסה".

היא הורשתה להסתובב בבית, אך ברגע שנכנסו שכנים מיהרה להסתתר מאחורי ארון גדול, לעיתים שעות ארוכות. יחד איתה הסתתרה גם אישה יהודייה מבוגרת יותר. "כשהייתי צריכה להתעטש היא לימדה אותי פטנט איך לעצור את העיטוש בעזרת שפשוף האף כך שהאפצ'י 'חוזר אחורה'. עד היום יש לי הרגל לשפשף את האף בתיאטרון. ליהודייה הזו היה כסף ולכן גם היו לה קוביות סוכר, אבל היא סירבה לתת לי. הייתי צובטת אותה כי ידעתי שאסור לה להשמיע קול, ואז היא הייתה נכנעת ונותנת לי מהסוכר שלה. זאת הייתה פעולה הישרדותית"

מקור וקרדיט