ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 2 באפריל 2023

ברני לא הגיע (הם קבעו להיפגש אחרי המלחמה בספסל בו התנשקו)

 


 

 הם קבעו להיפגש אחרי המלחמה בספסל בו התנשקו

סיפור האהבה של אליס וברני, נערים יהודים הולנדים, מרגש ומטלטל גם לאחר עשרות שנים. לפני שנתיים  היא נפטרה בשיבה טובה בישראל, 78 שנים אחרי שנרצח באושוויץ

 מאת: עופר אדרת

 ב–19 ביולי 1942, בלילה לפני שנפרדו וירדו למחתרת, הבטיחו אליס (אלישבע) כהן־פרירא וברנד (ברני) ספיר זה לזו שיכתבו יומנים ויתעדו בהם את קורותיהם. שני הנאהבים היהודים בני ה–18, שגרו בפרבר של האג בהולנד, הכירו רק חצי שנה קודם לכן. "אני זוכרת את הלילה האחרון שלנו יחד. ישבנו על המיטה שלי ובכינו... ברני ואני התווינו תוכניות לעתיד ונדברנו לכתוב יומנים. כשנשוב וניפגש, עם סיום המלחמה, יוכל כל אחד מאתנו לקרוא מה עבר על השני", סיפרה ל"הארץ" ב–2012. כמקום מפגש עתידי קבעו את הספסל שעליו התנשקו לראשונה.

 "אני יושב כאן בחדרי וכותב. לפנַי תמונתה של הנערה אותה אני אוהב. הנערה שנשבעה לי אמונים והבטיחה להיות לי לאשה. וזה, זה בלבד, מאפשר לי להחזיק מעמד ונותן לי כוח להיאבק בימים אפלים אלה. זה מחזק אותי ומאפשר לי לצפות לעתיד בהיר: לחיות יחד עם אליס חיים ארוכים ומאושרים", כתב ברני ביומנו ב–21 ביולי, 1942.

וכעבור שבוע הוא המשיך וכתב: "יקרה אשר יקרה, ויהיו אשר יהיו הקשיים בפניהם אעמוד, אני חייב לשרוד. אני חייב להגיע ליום בו אשוב ואראה את אהובתי. משאלתה היא שאשמור על עצמי בעבורה וכך אכן יהיה, משום שאני יודע שהיא אוהבת אותי מאוד, וזה נותן לי את הכוח להמשיך לחיות עד ליום בו תתגשם".

 "איני אלא נערה רגילה, שום דבר מיוחד, סתם נערה רגילה המתגעגעת אל החבר שלה", כתבה אליס ב–3 באוגוסט, 1942, "והרי יש בוודאי נערות צעירות רבות המתגעגעות אל החבר שלהן שהלך מעמן. ויש בוודאי נשים צעירות רבות המתגעגעות אל הבעל שלהן, שהלך מעמן. ויש בוודאי אמהות זקנות רבות המתגעגעות אל הבן שלהן, שהלך מעמן. ומכיוון שכל הגעגועים ייערמו יחד, זה על גבי זה, עד שייווצר הר גבוה כמגדל בבל, של סבל משותף אחד עצום וגדול, ומכיוון שבכל הארצות נושאות נשים בקרבן אותם געגועים ואותו סבל, ומכיוון שסבל מביא לאחווה, יבוא הקץ (לסבל) במהרה".

 וכעבור כמה ימים היא הוסיפה: "אני, בת 18, סיימתי את בית הספר התיכון לפני שנה. מעולם לא עסקתי בפוליטיקה. אני אוהבת לקרוא ספרות יפה, הן גרמנית והן הולנדית, אנגלית וצרפתית. הוקסמתי והערצתי את גתה ושילר בזמנו בתיכון. אני לא מבקשת דבר. אני מוכנה לעבוד גם תמורת מזון מועט בלבד. אבל אני כן רוצה לחיות! שכן, תבינו, יש לי אהבה. אהובי נמצא הרחק ממני, ואני רוצה שגם הוא יישאר בחיים".

 משפחתה של אליס הוסתרה בהאג בעזרת הולנדים רבים, שהוכרו לימים כחסידי אומות העולם. בהמשך נמלטו לאוטרכט, שם התחבאו בביתה של משפחה אחרת, בבור ברצפה. "ברחובנו גר שוטר שהיה שייך למעשה למפלגה הנאציונל־סוציאליסטית ההולנדית, אך הזהיר אותנו בכל פעם שעמדו לערוך מצוד", היא סיפרה.

 מיד לאחר השחרור נסעה אליס מדי יום שלישי למקום המפגש שקבעה עם ברני על הספסל בגן שם התנשקו לראשונה. ברני לא הגיע. הוא גורש לאושוויץ ב–1943 ונרצח. אחרי המלחמה היא הכירה את אלמר ("אלמי") נתן להמן מארץ ישראל, ששירת בבריגדה היהודית. ביום חתונתם הגיעה לביתה חבילה משולח לא ידוע. "כשפתחתי אותה קפאתי. היה זה יומנו של ברני שנשלח אלי", היא סיפרה. רק ב–2007 אזרה אומץ ופתחה אותה, בעידוד בתה, שולמית. את יומניהם הפכו לספר "סיפור אהבה בעת מלחמה" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד).

 ב–1946 עלתה לארץ, כאן הקימה עם אלמר את ביתם בקריות. לזוג נולדו שלושה ילדים והם אימצו ילדה נוספת. אליס־אלישבע היתה מורה למוסיקה, ריתמיקה ודרמה בגני ילדים ובבתי ספר יסודיים. היא פיתחה שיטה להוראת חשבון, עברית ותורה בעזרת מוסיקה ותנועה, ועבדה גם עם ילדים בחינוך המיוחד. לאחר פרישתה ניגנה לילדים במעון לנשים מוכות והופיעה בבית ההורים הירושלמי "מוזס" של הקהילה הייקית, בו גרה. היא נפטרה בינואר, והותירה אחריה שלושה ילדים (בהם יואב להמן, לשעבר המפקח על הבנקים), נכדים ונינים.

 

מקור


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

פיות בלב התופת

    מאת: סיגל ארביטמן אפרת הדני לא ידעה פרטים רבים על פרק השואה בחייה של אמה צופיה. אבל כאשר עשתה סדר במסמכים הרבים לאחר מותה, נדהמה לגל...