רבקה-בראנקה ליסאואר (לימים אליצור) נולדה בשנת 1934 באמסטרדם.
אביה היה סוחר טקסטיל והיה לה אח אחד, גדול ממנה, בשם יופ יהושע.
בעת כיבוש הולנד בידי גרמניה הנאצית במאי 1940 הייתה רבקה תלמידת
כיתה א'. בקיץ 1942 נעצרו כל בני המשפחה בידי הגרמנים. "אמא אמרה לנו להכין
תיק", נזכרה רבקה לימים. "לילה אחד לקחו אותנו מהבית לתיאטרון היהודי
באמסטרדם. בכיתי כל הלילה". תחילה נלקחו בני המשפחה למחנה אמרספורט, ומשם
הובלו אל מחנה וסטרבורק. מחנה וסטרבורק שימש מחנה מעבר, ומאז קיץ 1942 יצאו ממנו
בכל שבוע רכבות שהובילו יהודים אל מחנות ההשמדה במזרח אירופה. "עמדנו ליד
הרכבות שיצאו מווסטרבורק ונופפנו לשלום. המבוגרים סביבי בכו כי הם הבינו שמי
שנוסעים ברכבת הזאת כבר לא יחזרו".
היהודים הכלואים בווסטרבורק חיו בפחד מתמיד מפני הכללתם ברשימת
המגורשים למזרח. כעבור חודשים אחדים נכללה גם משפחת ליסאואר ברשימה, אבל בזכות
הדרכון הבריטי שהיה לאבי המשפחה יועדו בניה לחילופי שבויים תמורת גרמנים שהיו בידי
בעלות הברית המערביות. הם שולחו אפוא למחנה ברגן-בלזן, שבו רוכזו המיועדים
לחליפין.
"נסענו כמו חיות. אנשים היו זה על זה ולא היה מקום לנשום.
אנשים שהיו צריכים שירותים עשו זה על זה. מהחלונות ראינו אנשים בתחנות, אנשים
רגילים, לבושים היטב. זה היה לא הגיוני".
במחנה הופרדו רבקה ואמה רוזה-רחל מהאב יצחק ומהאח הגדול יופ.
"אמא הייתה מעודדת את האנשים ואומרת: 'מה שעושים לנו, זה ייגמר, כי לא יכול
להיות שלא עשינו כלום וסתם מתעללים בנו. צריך להתעודד ולקוות ולהאמין שנצא מזה'.
זה עזר להרבה אנשים... סבלנו רעב נורא. השתוקקנו לאוכל. כשראיתי אישה אוכלת לחם,
לא יכולתי להפסיק להביט עליה עד שגערה בי. אמי שמרה על תקווה גם כשנחלשה מאוד
וסבלה מכל מיני מחלות עקב החוסר התזונתי. היינו צריכות לעמוד בכל יום במסדר והיו
סופרים אותנו שוב ושוב, כאילו מישהו היה יכול בכלל לברוח משם. בגלל הקור העז רקדנו
כדי להתחמם".
באפריל 1945 הועלו רבקה ומשפחתה על רכבת ליעד לא ידוע. במהלך
הנסיעה הופצצה הרכבת והנוסעים נאלצו לקפוץ מהרכבת ולשכב על האדמה.
"אמא
גוננה על ראשינו בידיה ואמרה לנו לשנן באוזניה את שמותינו, את שמות הורינו ואת
תאריכי הלידה שלנו, למקרה שהיא תיהרג".
כעבור מספר ימים שוחררו האסירים בידי הצבא האדום. "הוריי הלכו
לחפש אוכל. אבא חזר עם כינור. אמא חזרה עם בובה בשבילי, כי כל כך אהבתי בובות וכל
השנים לא היו לי בובות".
רוב בני משפחתה של רבקה נרצחו בשואה. לאחר השחרור שבה המשפחה
לאמסטרדם. כעבור זמן, כאשר למדה עבודה סוציאלית, בחרה רבקה להתמחות בישראל. בשנת
1959 עלתה רבקה לישראל ועבדה בין היתר כמלווה ותומכת לעולים מהולנד.
לרבקה ולבעלה דב שתי בנות, תשעה נכדים וחמישה נינים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה