אל"ם אורן אברהם
בשואה
בחודש מאי 1944, פחות
מחודשיים לאחר כיבוש הונגריה ע"י הגרמנים החל גירוש יהודי הפרובינציה
ההונגרית הכוללת את העיר Szeged
בה נולד אבי אורן בנובמבר 1941 והתגורר עם משפחתו עד לכיבוש הגרמני. במקביל לגירוש
לאושוויץ שם ניספו 450,000 יהודים בתוך חודשיים התנהל משא ומתן בין נציג וועדת
ההצלה של יהודי בודפשט, יואל ברנד ובין אייכמן על האפשרות לעצור את ההשמדה על בסיס
עסקה כלכלית שכללה אספקת 10,000 משאיות תמורת מליון יהודים.
יואל ברנד נשלח
לאיסטנבול להציג את ההצעה הגרמנית בפני נציג הסוכנות ובאותה עת המשיכה אשתו הנזי
במגעים עם אייכמן ולאחר זמן קצר צרפה אליה גם את קסטנר.
בעקבות הקצב המהיר של
הגירוש פנו הנזי וקסטנר לאייכמן בדרישה להבטיח את חייהם של יהודים כדי להבטיח
"סחורה", יהודים חיים, למקרה של התקדמות במשא ומתן. אייכמן קיבל את
הדרישה והסכים להפנות מספר רכבות, ממקומות שונים בהונגריה לאוסטריה ובהן כשלושים
אלף יהודים. בפועל נשלחו רק 15,000 יהודים מערי השדה וביניהם משפחתו של אבי בעקבות
הוראה כתובה של קלטנברונר (סגן מפקד ה SS) בהתאם לצורך בעובדי כפיה בווינה כדי לסייע בעבודות ביצורים שם.
הייחוד במשלוח היהודים
האלה לאוסטריה היה בהוראה מפורשת שבניגוד לנוהג הרגיל, יש להשאיר בחיים גם את
היהודים שאינם כשירים לעבודה, (מעל עשרת אלפים להערכת הגרמנים). כך קרה שכמעט כל
אלה שנשלחו באותו זמן לאוסטריה נשארו בחיים בשעה שכל יתר היהודים שגורשו מהונגריה
נשלחו ישר לאושוויץ ורק בודדים מהם שרדו.
אבי עם אמו, סבתו וסבו
היו ברי מזל וגורשו ב 28 ליוני 1944 במסגרת הנ"ל ל Strasshof ולמחנה עבודה. אמו של אבי לא שרדה את מחלת השחפת בה חלתה ונפטרה
והיא בת 29. המשפחה הועברה ב 23 אפריל 1945 ל Teresienstadt וב 9 למאי שוחררה על ידי הצבא האדום.
אביו, ששהה במחנה
מאוטהאוזן בתנאים קשים ביותר ושרד את צעדת המוות לגונסקירכן, שוחרר בידי הצבא
האמריקאי. לאחר השחרור התאחדה המשפחה מחדש בעיר שממנה הוגלו, אך ללא אימא זיטה.
תקומה
כבר ב־1946 החליט אביו
לעלות לארץ ישראל, וביצע זאת ב־1949 לאחר שנישא בשנית למגדה ולאחר שארבעה חודשים
קודם לכן נולדה האחות יהודית. שבעת בני
משפחתו הוברחה דרך "מסך הברזל" עד הגיעם לנמל בַּארי שבאיטליה, משם
הפליגו לארץ. ב־1950 התיישבה המשפחה בנהריה. האב, שהיה נגר אוּמן, הקים מיד נגריית
אומנות לרהיטים ופירנס בכבוד את משפחתו. אבי גדל ולמד בנהריה שם היתה לו ילדות
נהדרת.
במהלך שנות ילדותו
התפתחה אהבתו של אבי לתחביב הטיסנאות שהתרחב לתחום התעופה. בהשפעת חברו הקרוב,
עזרא זנדמן (דותן), לימים טייס קרב, הצטרף לקלוב התעופה שבנהריה, שם גילה את
משיכתו גם לטיסה ולהנדסה. בן 14, כבר ניהל בעצמו את קלוב התעופה בנהריה. בהמשך
סיים בהצטיינות קורסי דאייה וטיס של גדנ"ע־אוויר, וכך נסללה הדרך לקורס הטיס
של חיל האוויר, שאליו התקבל עם גיוסו לצה"ל באוגוסט 1960.
בשחקים
אברהם סיים את קורס הטיס
ב־1962, והוצב לטייסות קרב כטייס על מטוסי "מיסטר", "מיראז'",
"נשר" ו"כפיר". בסוף תקופת שירותו במילואים הדריך בבית הספר
לטיסה, עד 1998.
לאברהם 23 שנות טיסה
מבצעית על מטוסי קרב, לחם בכל מלחמות ישראל. לזכותו 3,000 שעות טיסה ומאות גיחות
מבצעיות שבמהלכן הפיל מטוס אויב (במלחמת יום הכיפורים).
ב־1967, במסגרת השירות
הצבאי, התקבל לטכניון. סיים את לימודיו כמהנדס אלקטרוניקה ושימש בתפקידים בכירים
בחיל האוויר בתחום פיתוח אמצעי לחימה. עם התמנותו לקצין הקשר החילי והפיכת הארגון
למחלקה, הוענקה לו דרגת אל"ם.
לאחר השחרור
עם שחרורו מצה"ל
בשנת 1982, החל אברהם לעבוד בחברת "מוטורולה". במשך 20 שנה שירת בחברה
בתפקידים בכירים בתחום הביטחוני והאזרחי בתחום התקשורת המתקדמת. בין תפקידיו: מנהל
אגף אלקטרוניקה צבאית; מנהל אגף הנדסה ומנהל חטיבת מערכות תקשורת. בטרם פרש
מהחברה, היה נציג "מוטורולה ישראל" במרכז החברה שבארצות הברית, ושימש
מנהל משרד הקישור בהנהלת החברה עד לפרישתו בתחילת 2002.
כיום אברהם פועל ממשרדו
הביתי לקידום ולייצוג טכנולוגיות ישראליות מול גורמים מסחריים וטכנולוגיים
בחו"ל. מתנדב פעיל בפרויקט "מתקומה לשחקים".
מקור המידע :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה