דלג לתוכן הראשי

אוד מוצל בסיוע המנזר, פוסע יחף במעבר הפרינאים בדרכו לפלסטינה


מאתדניאל איצקוביץ (איצקוביץ)
נולדתי בשם דניאל דמיטריוס  איצקוביץ בבריסל שבבלגיה בשנת 1934. ואחותי רחל שנולדה בשנת 1931.
חייתי חיים רגילים ועליזים כמו כל ילד, עד שבשנת 1939 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. היהודים בבלגיה הרגישו שהסכנה מתקרבת אליהם, הייתה שמועה שהגרמנים לא יגיעו לצרפת , ולכן משפחות רבות הגיעו לדרום צרפת . במשך הזמן חיינו חיים רגילים תחת האיום של הנאצים .
לאחר כשנה, הועברו המשפחות למחנה ריכוז בשם ריווזלט, ואז הפרידו הנאצים את הילדים מהוריהם, ההורים נשלחו למחנות השמדה, והושמדו. אותנו  הילדים  הפרידו מהאחים, פיזרו אותנו בבתים בכפרים שבדרום צרפת . הנאצים הגיעו לדרום צרפת ואז ארגוני המחתרת היהודית החליטו לאסוף את הילדים המפוזרים  בכפרים ולהעבירם למנזרים. כשנשקפה סכנה הועברתי למנזר אחר, במנזר התנהגתי כמו כל הילדים על מנת שלא יזהו אותי כיהודי – התנהגתי כנוצרי לכל דבר.

בשנת 1944 התארגנה על ידי המחתרת היהודית הצרפתית ** קבוצה של נערים, ואותי צירפו כילד הצעיר ביותר כדי שנעלה כקבוצה לפלסטינה (היא ארץ ישראל). עברנו יחד, בחורף קשה, דרך הרי הפרינאים לברצלונה על מנת להגיע לאוניה שתביא אותנו לארץ.
כשהאונייה הגיעה לחופי חיפה, היו אגודות שונות שחיכו לניצולים בארץ כדי לחלק את הנערים הניצולים ולגדל אותם.
אותי אימצה אגודת ישראל, שהיא הייתה אגודה חרדית. הועברתי למוסד ילדים בירושלים בסנהדרייה.  מאוד לא אהבתי את המקום אך לא הייתה לי דרך אחרת לשרוד. בין אנשי עליית הנוער  אשר תמכו בילדים ניצולי שואה שעלו לארץ, היה אדם יקר שראה את הסבל שלי והוציא אותי מהמוסד – לאיש הזה קראו יעקוב כהן או בשמו הצרפתי "בו כון". הוא מצא עבורי חדר ועבדתי כשוליה אצל נגר למחייתי.
הבנתי שנשארתי בודד לגמרי בעולם מאחר ולא היה כל קשר גם עם אחותי, באחד הימים בשנות החמישים, אחותי טיילה בבלגיה במוזיאון ושם הייתה תמונה שכותרתה הייתה ושבו בנים לגבולם,  זיהתה אותי, וכך היא איתרה אותי במשרדי הסוכנות היהודית. מאז היינו בקשר חזק עד שעלתה לארץ ב 1970 וגרה לידנו בירושלים.
התגייסתי לצה"ל ולאחר השחרור התחלתי לעבוד בבנק לאומי, שם פגשתי את אשתי דרורה, שעבדה פרק זמן קצר לפני הגיוס שלה לצה"ל.
התחתנתי  עם דרורה והקמתי משפחה לתפארת, נולדו לנו 4 ילדים חמודים ומוצלחים, אביטל שהיא על שם שני הורי  שהושמדו –  אברהם שם אבי וטובה שם אימי. אחריה נולדה רותי על שם אמה האהובה של סבתא דרורה, אשר נפטרה בגיל צעיר ושמה רות. ואחריהן נולדו יואב ומיכל. עץ המשפחה התרחב ונולדו לנו 11 נכדים: גל, דור, דנה, מעיין, עינב, הלל, אורי, ליאור, אביתר, רני וטומי שנולד לפניי שבוע. עבדתי בבנק לאומי במשך 40 שנה. התחלתי כסופר כסף ובגלל מוטיבציה להתקדם הגעתי אפילו לתפקיד של מנהל בנק.
היום אני חי במודיעין, מאוד שמח בכול הסובב אותי, אוהב את משפחתי ולהאזין למוסיקה קלאסית.
 מקור וקרדיט :


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…