דלג לתוכן הראשי

ראובן כהן , ילד בן 14 , רץ של הפרטיזנים ביוגוסלביה


נולד ב- 10.6.1930, היה בן 11-15 בזמן המלחמה.
" החיים שלי לפני השואה היו חיים רגילים של ילד. למדתי בבית ספר יהודי בעיר זאגרב, שבקרואטיה, (יוגוסלביה לשעבר). הייתי חבר בשומר הצעיר, בנבחרת הכדוריד של מכבי זאגרב שהייתה אז הקבוצה הכי טובה במדינה. כל הפעילויות וכל מה שסבב אותנו באותן שנים היה סביב היהדות והציונות.

בתחילת המלחמה הייתי בן 11 ,כשהלכנו בפעם הראשונה לתחנת האיסוף בסבור. לאותה תחנה אספו את היהודים מזאגרב לפני שליחתם למחנה הריכוז יאסנובאץ (מחנה ריכוז בקרואטיה).
אבא ויקטור, אמא רוזה, אחי רומן ואני נלקחנו לשם לתחנת האיסוף. אבא שלי ניהל מסעדה בזאגרב באותם הימים והעובדים שלו מהמסעדה חתמו על בקשת שיחרור כדי שהעסק יוכל להמשיך לעבוד. כך אחרי כ-13 ימים שוחררנו ממחנה האיסוף וחזרנו לגור בביתנו בזאגרב.

אחרי שבועיים שלושה שוב באו לעצור אותנו ושוב הכניסו אותנו לסבור-מחנה האיסוף וגם הפעם הצליחו לשחרר אותנו אחרי שבוע ימים, אבל הפעם לעומת הפעם הקודמת עברנו לגור אצל הוריה של אימי (סבתא סידה וסבא הוגו), שם גרנו כחודש חודשיים , נאמר לנו שאם יעצרו אותנו שוב לא ניתן יהיה לשחרר אותנו שוב. בעזרת שני חברים קרואטים טובים (שאחד מהם קיבל תואר חסיד עולם על הצלת 44 יהודים) הועברנו לעיירה שנקראת קארלובץ,שהיתה תחת שלטון איטלקי ולא קרואטי.

בקארלובץ היינו כשלושה-ארבעה חודשים ומשם עברנו לעיירה שנקראת צרקבניצה, שם אבא שלי פתח מסעדה והיינו שם מעל חצי שנה.
מצרקבניצה עברנו למחנה ריכוז קרליביצ'ה, שם "חגגתי" בר מצווה והמתנה היחידה שקיבלתי הייתה עט כסף שחרוט עליה הקדשה.

משם נלקחנו למחנה ריכוז ראב, שם היינו כשמונה חודשים.

בספטמבר 1943 נפלה איטליה בידי הגרמנים. הפרטיזנים שיחררו את המחנה שלנו, קצין פרטיזאני הגיע למחנה וחיפש את אבא שלי. הוא קיבל הוראה להביא את המשפחה שלנו אל דר' וולאדו באקאריץ'. באוקטובר 1943 הפכתי לרץ בפרטיזנים (העברת מידע ממקום למקום בריצה דרך היערות, שלעיתים אף לקחה מספר ימים), במחלקת ההסברה של המינהל האנטי פשיסטי של קרואטיה המשוחררת. שטח הפעולה שלנו היה לייקה, קורדון ובנייה. משם הועברתי לגלינה למטה הראשי של קרואטיה, מחלקת הרצים, היינו 16 רצים, אני הייתי בן 13.5 אך היו צעירים ממני. חרשנו ברגל את כל האזורים המשוחררים, דאזבדלמציה. הייתה זו התקופה הקשה בחיי.


המודעות לכך שאתה מעביר מיידע חשוב ביותר שחייב להגיע ליד המיועדת, כרוך בסכנות רבות, דאגות יום יומיות ועליך לשמור על החומר אותו אתה נושא. בנוסף עליך לדאוג גם לביטחונך האישי שאתה נמצא לבד בשטח.
בתקופה זו חווינו גם חוויות רבות אשר אירעו בדרכים הקשות בהן היו יחידות הפרטיזנים, אחד התפקידים הקשים ביותר היה לעבור לסלובניה, למקומות מסביב למטליקה, צ'רנומליה וקוצ'ביה בכדי לאסוף את הטייסים האנגליים והאמריקאים שהופלו בקרבות אויר עם הגרמנים ולהביאם למטה הראשי. הלכנו בדרכים עקלקלות דרך יערות ושדות וכך הצלחנו להעביר את הטייסים דרך החוף הדלמטי לאיטליה.

החיים שלנו היו מורכבים מאלפי רגעים של סכנה,פחד, חברות יפה וגאווה. ישנן אפיזודות אותן אי אפשר לשכוח והן נשארות חקוקות לנצח בלב ובנשמה. לא אשכח את הלילה שהבריחו אותנו מזאגרב לקרלובץ' וכמובן לא אשכח שהגעתי עם היחידה הפרטיזנית שלי לקוסטושיה.

יחידה אחרי יחידה נכנסנו לעיר וביניהם אנחנו ממחלקת הרצים. אני צעדתי במדים של חיל פרטיזני עם נשק, כתף אל כתף עם פרטיזנים מהמטה הראשי, ברחובותיה הראשיים של זאגרב. נער, כבר לא ילד, למרות שהייתי רק בן 15, צעדתי בגאווה ברחובות עירי זאגרב ורציתי שכולם יראו אותי.

חזרתי בעל ניסיון חיים רב.למדתי כיצד שורדים מיום ליום. מעגל חיים אחד נסגר.
מלבד משפחתי הקרובה בת 6 נפשות (סבא הוגו, סבתא סידה, הורי, אחי ואני) כל שאר בני משפחתי נכחדו במחנות המוות של האוסטאשה. חיי 44 איש כבו, מתינוקות ועד בוגרים, 44 איש נעלמו לתמיד. אחדים מהם ידוע לנו היכן וכיצד נספו, אחרים נעלמו בלי שנדע אי פעם מה עלה בגורלם. ידוע לנו מקום הימצאו של קבר אחד בלבד, קברה של סבתא שלי, זכר יחיד לכל המשפחה הענפה.
ב-20 לדצמבר 1948 עלינו ארצה באוניית מעפילים "ראדניק".




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…