החיים במנוסה ביער , בן ציון בלושטיין , בן 16

היער אליו ברחנו מהעיירה , לא היה לנו למקום מפלט. להפך , מצבנו ביער היה כשל חיה נרדפת והיינו צריכים להיזהר מאד מפגישה מקרית עם אחד הגויים מהסביבה. בסתיו שנת 1942 , חוסלו כבר כל הגטאות בעיירות באזורנו ( בגדה המזרחית של הבוג , דרומית לבריסק) בידי פלוגות המוות של הס.ס. גם הכפריים האנטישמיים היו להוטים מאד להסגיר לגרמנים  פליט יהודי תמורת סוכר , או קילו מלח. דמנו הותר לכל דורש, נותרנו לבד ואי אפשר היה לצפות לעזרה כלשהיא.

הבעיה הראשונה , שעמדה בפנינו , יום יום , היתה כיצד להשיג מזון לקיומנו. בתחילת שהותנו ביער , בראשית הסתיו , ניתן היה למזלנו עדיין למצא עוד מעט ירקות : סלק ותפוחי-אדמה שנשארו לפליטה בשדות. נאלצנו לאכול את הירקות כמות שהם, מכיוון שלא היה לנו  במה לבשל ולא נמצא לנו מלח לתבל תבשיל. משגברו הגשמים והאדמה השחורה הפכה להיות בוצית טבעונית , נעשה קשה יותר למצוא דבר מה לאכול.  במקביל , היינו מוכרחים למצוא, לפחות לכמה שעות בלילה , מסתור כלשהו מהקור ומהגשמים העזים שניתכו עלינו .  בלית- ברירה , היינו מתגנבים ומחפשים מחסה בתוך ערמות העשב שערמו אנשי הכפר בשדות .

במשך הקיץ , נהגו הגויים בסביבותינו לקצור את העשב הרענן באחו ולהניחו במפוזר לייבוש. משיבש העשב , היו אוספים אותו לערמה גבוהה בצורת חרוט. טיפות הגשם היו מחליקות על פני החרוט למטה ובאופן שכזה נמנעה חדירתן לתוך הערמה. בדרך זו הצליחו הכפריים לאגור בשדות כמויות ניכרות של עשב יבש,  המרכיב העיקרי בתזונת בהמות הבית שלהם במשך תקופת החורף.

לעת ערב, באור הדמדומים, היינו מתקרבים בזהירות לעבר אחד מחרוטי העשב, מטפסים עד לראש הערמה ומנסים להיכנס פנימה ולהידחק עד כמה שאפשר למרכז חרוט העשב , המוגן יחסית מפגעי מזג האויר הסגרירי ולפיכך , היה שם חם יותר ויבש. השתדלנו לשמור על שלמות החרוט ולא להותיר אחרינו עקבות, אף על פי כן , היה זה מקלט לילה בלבד, השכם בבוקר היינו קמים ממרבצנו ומסתלקים במהירות להסתתר ביער בטרם יציאת הכפריים לשדות.

הסכנה , כאמור , ארבה לנו בכל מקום. בתוך היער הסתובבו קבוצות מזוינות , פרטיזנים כביכול , שהיו למעשה כנופיות בלתי-מאורגנות וחסרות מרות של אלמנטים שונים שברחו ליער. מרביתם היו חיילים סובייטים , שנותקו מיחידותיהם בחזית שלא הצליחו לסגת לתוככי שטחי ברית –המועצות מפני הצבא הגרמני הפולש בקיץ 1941. מיעוטם היו שבויי מלחמה שהצליחו לברוח מהשבי וכן אזרחים מקומיים , פעילים במפלגה הקומוניסטית , שברחו על נפשם מפני הכובש הגרמני. בהשוואה אלינו, היה מצבם של אנשי הכנופיות ביער טוב למדי. ביטחונם האישי היה מובטח כי כל אחד מהם היה מצוייד בנשק אישי , בין שנותר בידיו מתקופת השירות הצבאי ובין שקיבלו ללא קושי מהכפריים , שאספו והסתירו בכפרים כמויות  גדולות של נשק נטוש שהשאירו אחריהם חיילי הצבא הסובייטי הנסוג בעת מתקפת הרצח הגרמנית . אנשי הכנופיות המצוידים בנשק הצליחו להפיל את מוראם על האוכלוסייה המקומית והשיגו מזון בלא כל קושי. יתר על כן, עם רדת החשיכה היו מעיזים לצאת מהיער ולהיכנס לכפרים. בני הכפר היו מארחים אותם מרצון או מאונס, וכך זכו לארוחה חמה ולשנת לילה בבתים מוסקים.

הגעתם של הפליטים היהודים ליער סיכנה , לטענתם , את ביטחונם האישי בו , מכיוון שחיילים גרמנים ושוטרי-עזר אוקראינים עם כלבי גישוש החלו בחיפושים אינטנסיביים ביותר אחרי היהודים הנמלטים ליערות ותוך כדי כך הצליחו לעלות גם על עקבותיהם של אנשי הכנופיות . חברי הכנופיות , שהיו אנטישמיים מובהקים , נהגו להאשים את היהודים בשיתוף-פעולה עם הגרמנים בתקופת היותם בגטו וטענו שבריחתם אל תוך היער נועדה להציל את עורם ולא כדי להילחם בגרמנים. אנשי הכנופיות התגוררו ביער והכירו בו כל שביל ומסתור, ומשנתווספו אלה לרודפינו לא נותר לנו מקום בטוח להסתתר.

הרעב והקור  אילצו אותנו להסתגל למצב ולנקוט בצעדים מעשיים . בלית ברירה , למרות כל הסכנות , יצאנו כמה פעמים לכפרי הסביבה לחפש מזון  וכסות מהקור.  קבוצתנו הקטנה , שמנתה ארבעה איש , הצליחה לחמוק מהיער ולהגיע בחשאי עד לחצרות  הבתים הקיצוניים באחד הכפרים. כל אחד מאתנו לקח בגנבה כמה שקים ריקים שהתגוללו בצרות ומיהר עם שללו בחזרה ליער. מצאנו לשקים אלה שימושים רבים. ברגע שיכולנו לעצור במנוסתנו , התיישבנו על האדמה , קרענו רצועות מהשקים הגסים וכרכנו אותן סביב רגלינו היחפות. בשעה שברחנו מהמחנה הגרמני היו לרגלינו נעליים , אך אלה לא עמדו זמן רב בפגעי השבילים שבהם שוטטנו ברחבי היער ונשחקו ונתבלו מאד. כפות רגלינו היו חבולות וקפואות , ומרגע שעטפנו אותן ברצעות השק העבה רווח לנו מעט. אחר-כך , קרענו פתחים בשקים הגדולים שנותרו בידינו ולבשנו אותם על בגדינו כדי שישמשו לנו כסות מהקור ומהרטיבות, אך יותר מכל סייעו לנו השקים לנשיאת מזון ליער.

בחיפושנו הבלתי נלאים אחר מזון, עקבנו מרחוק אחר הכפריים וגילינו שהם נוהגים לקבור באדמה , במקומות גבוהים במיוחד, מצבורים גדולים של תפוחי אדמה כדי לאחסנם ולשמרם מקיפאון בתקופת החורף. לאחר הפשרת השלגים , היו האיכרים מוציאים את תפוחי האדמה מהבורות . בחלקם היו משתמשים לזריעה באביב והשאר שימש להם למאכל עד לגידולם של תפוחי-האדמה החדשים.

היינו מרחיקים לכת לכת לכפרים המרוחקים עשרות קילומטרים ממקומות המסתור שלנו ביער ומחפשים אחרי תילי תפוחי האדמה החבויים. משנמצאו סימנים מתאימים , חפרנו במקום ללא הפסקה עד שהגענו לשכבת תפוחי האדמה. ואז היינו ממלאים שקים בתפוחי אדמה ככל שיכולנו לשאת ומאמצים את כל שרירי גופנו לגרור את השקים הכבדים, אחרינו , בחזרה ליער.

כשהיינו שבים מפעולה כזו , ראשית היינו מציתים מדורה ומכניסים לתוכה תפוחי אדמה . אחר כך , היינו מתיישבים מסביבה , פותחים בייסורים את רצועות השקים והסמרטוטים שהיו כרוכים לרגלינו ותולים אותם לייבוש מול המדורה. תפוחי האדמה השרופים "הקארטושקס"  - היו מאכלנו היחיד באותה תקופה.

במשך הזמן, תפשו האיכרים  כמה יהודים שהסתתרו בחרוטי העשב בשדות ומפעם לפעם נעשה מסוכן יותר לעזוב את היער ולמצוא בהם מחסה מהקור ומהרטיבות. נאלצנו לחפש פתרונות חליפיים למחסה בלילה. גם אם היו אלה פחות מוצלחים. היינו  מקוששים עצים למדורה, מציתים אש ומתחממים מול המדורה עד שהפכו העצים לגחלים והאדמה מתחתם התחממה כדבעי. אחר כך היינו מזיזים את הגחלים ונשכבים על האדמה המחוממת. לשעה קלה , היינו  מתרווחים ומרגישים חום בכל אברי גופנו, אבל עד מהרה השיג אותנו הקור. כל הלילה היינו סובבים על צידנו. הצד שהיה מונח על האדמה היה מתחמם, אך הצד העליון היה קופא מקור ולא היתה לנו ברירה אלא לסוב שוב ושוב וכך, למרות עייפותנו, לא יכולנו להירדם.

כל שירדה ביער הטמפרטורה מתחת לאפס , כך נעשה שהותנו בלילות , תחת כיפת השמיים , לבלתי אפשרית. לבסוף , התחלנו לחפור בור ובנינו מסתור פשוט מהקור מתחת לפני האדמה. בינתיים גדלה קבוצתנו  ומנתה כבר שמונה איש . הצטרפו אלינו עוד ארבעה יהודים , בני –עייירתנו , שהצליחו להימלט ליער בעת חיסול הגטו. היינו מלאי חששות מהחורף הקרב ושלגיו הכבדים, אבל הבנו היטב שהסכנה העיקרית הצפוייה לנו בחורף אינה הקור , אלא הרעב , בגלל הקושי בהשגת מזון .

החלטנו לנצל את הזמן הקצר שעמד לרשותנו ולאגור תפוחי-אדמה , עד כמה שאפשר, כדי שיהיה לנו מזון במשך החורף הארוך. הזמן דחק בנו ולא ניתן היה להקפיד על כל אמצעי הזהירות שנקטנו עד כה.  לילה אחרי לילה פשטנו בכפרים האוקראינים ואפילו הסמוכים לנו והבאנו לבור כמויות גדולות של תפוחי אדמה. באחד הלילות , בשובנו עם השקים הכבדים החל לרדת השלג הראשון.

 הפעם לא היה לנו הלילה למסתור. חששנו  מאד מהעקבות שהותרנו בשלג אחרינו.

ריצת חיי

אבל איזו ברירה היתה לנו : גררנו את עצמנו למקום המסתור ביער וכשצנחנו במקום תשושים ורטובים עד לשד עצמותנו, מהרנו כרגיל להצית מדורה , לשים בתוכה תפוחי-אדמה תפוחי-אדמה ולפשוט את הסמרטוטים מרגלינו ואת פיסות השקים שלראשינו לייבוש.

עוד בטרם הספקנו להתחמם ולהחליף כוח , נורו עלינו לפתע יריות. בבת אחת קמנו וזינקנו מהמקום.  מטחי-האש נורו ברצף , התוקפים הצליחו לכתר אותנו וירו סביבנו מכל העברים כדי לפגוע בנו למוות.

כשנפתחה עלינו האש , קפצתי ממקומי והתחלתי לרוץ בכל כוחי. הכדורים שרקו מסביבי, אבל היער היה לי למגן. האזור היה סבוך בעצים ובשיחים. לתוקפים היה קשה לכוון ולפגוע בכולנו . הצלחתי להימלט.

רצתי את ריצת חיי. לא הרגשתי בשלג הקפוא תחת רגלי היחפות , בלחץ העצום שאיים לפוצץ את ריאותי, בקוצר הנשימה. לא חשבתי דבר . רצתי כמה קילומטרים עד שידעתי לבטח שרחקתי מרודפי ואז נעצרתי.

 בבת אחת נעשיתי מודע למצבי החמור. כפות רגליי שתתו דם , כל אברי גופי כאבו ומרגע שחדלתי לנוע הצטנן חום גופי, התכווצתי  מקור ולא יכולתי להפסיק לרעוד. הבנתי שאני עלול לקפוא למוות תוך זמן קצר אם לא אצליח להצית מדורה ולהתחמם.

אשרי הגפרור

תנאי החיים הקשים ביער לימדו אותנו לשאת תמיד בכיס כמה גפרורים, כדי שנוכל להצית מדורה , האמצעי היחיד לחימום בעת נדודינו ביער. אמנם, פעמים רבות , הצתנו אש למדורה , גם בלא  גפרורים. היינו מקישים בחוזקה , באבנים , על פיסת פלדה ומתיזים ניצוצות על פטריות יבשות שליקטנו מבין סבכי העצים. הפטריות היו מתלקחות במהירות וכך היתה לנו אש להבעיר מדורה. ואולם באותו זמן מצבי היה נואש כל כך , שלא הייתי מסוגל כמובן, למאמצים רבים. פתיתי השלג שנשרו על גופי הפכול לגלדי קור , הייתי במירוץ נגד הזמן. בידיים מאובנות התחלתי להזיז את ערמות השלג ולחפש פיסות עץ יבשות. מצאתי בכיסי קופסת גפרורים, אלא שהיו בה שלושה גפרורים בלבד. הבנתי היטב שצפויה לי צרה גדולה אם לא אצליח להדליק את האש בעזרת הגפרורים. למזלי, הצלחתי להצית את האש עם הגפרור השני וסוף כל סוף יכולתי לשבת, לנוח ולחמם את ידי מעל המדורה הקטנה.

משפשט החום בגופי התעוררתי גם מקיפאון מחשבותיי והתחלתי לעכל את חומרת מצבי. נותרתי לבד, לגמרי בעולם אכזר , בסביבה עויינת, איך אמשיך לחיות לבד?

מחשבותיי נשאו אותי אל משפחתי, לכל יקירייי שאבדו בעיירה  מבלי שוב, ההורים , האחים ושאר בני משפחתי העניפה . התחלתי להצטער שעזבתי את אימא והאחים ולא הלכתי כמותם אל המוות.

החזית התרחקה מאתנו אלפי קילומטרים כי הגרמנים התקדמו עמוק במזרח. ידעתי שאין לי סיכויי להחזיק לבדי מעמד ביער ולהישרד עד תום המלחמה.

כששקלתי במחשבותיי את האפשרות להתאבד ולשים קץ לכל יסוריי , גיליתי שאני כל כך שבור ורצוץ שאינני מסוגל אפילו לגייס כוחות גופניים ורוחניים על מנת לתכנן ולבצע זאת.

הרימון שכה הסתכנתי בהשגתו , בהחזקתו ובעיקר בהוצאתו ממחבואו ביום הבריחה , היה אמנם ברשותי , אבל לא יכולתי להשתמש בו. כשגנבתי את הרימון , לא היה לי מושג בכלי נשק ולא ידעתי שהייתי צריך ליטול גם נפץ.

להמר על חיי

הייתי נואש , אבל עדיין הייתי מסוגל לחשוב ולשקול את צעדיי לעתיד. להישאר במקום - פירושו הדבר למות, תוך יסורי גסיסה מרעב ומכפור. כל עוד אני מסוגל ללכת , עליי לנסות ולהמר על חיי. לא היה לי מה להפסיד . החלטתי להפר את כללי הזהירות וללכת , בשביל הראשי הקצר המוביל אל אחד הכפרים , סטראדיץ , שבו התגורר אחד ממיודעי משפחתי , האיכר באגלאי, ולבקש ממנו עזרה. והיה והגוי יסכים לעזור לי – אינצל, ואם יסרב וימסור אותי לידי הגרמנים, לא אנסה אפילו לברוח. אמות מיד ואשים קץ לסבלי ולחיים העלובים.

יום שלם ישבתי ליד המדורה וגילגלתי את מחשבותי עד שהגעתי לכלל החלטה. בינתיים ירד היום, השלג קפא על השבילים ביער והפך לקרח.

למרות הקור הנורא , פשטתי מעלי שק שכיסה על גופי ובידיים משותקות כמעט קרעתי אותו לכמה חלקים ועטפתי את רגלי היחפות , כדי שאוכל ללכת.

בחשכת הלילה , מצאתי בקושי את דרכי ביער , גם בלכתי בשביל הראשי . אחרי מספר שעות של הליכה מאומצת בקור ובסערה ביער הגעתי לבסוף לכפר סטראדיץ ואיתרתי את ביתו של האיכר באגלאי.  דפקתי על חלון הבית שוב ושוב עד שהגוי יצא לקראתי. דיבורי עלה לי בקושי ובקול מגומגם וצרוד הסברתי לו מי אני. הוא הקשיב לדבריי אבל שמתי לב שאינו מזהה אותי, שהוא מהסס, ובאמת , קשה היה להכירני. מזה רעב, רזה ולבוש קרעי בגדים. למרות הקור הנורא וחומרת מצבי לא הכניס אותי לביתו .  אמר לי להמתין בחוץ ונעלם בפתח הבית. הדקות ארכו כנצח, אבל לא הייתי מסוגל לעשות יותר דבר. צנחתי על השלג בחצר האפלה והמתנתי בקוצר רוח. האיכר שב ויצא אלי, הניח בידי כיכר לחם גדולה , מספר קופסאות גפרורים וצרור גדול שהכיל כמה שקים קרועים שיוכלו לשמשני לכריכות סביב הרגליים ובגד ישן ללבוש.

חזרתי ליער . צעדתי הלוך ושוב בנבכי היער ולא ידעתי לאן פני מועדות. יום אחר יום הלכתי ללא מטרה , עד לשעות החשיכה.

לפנות ערב , הייתי מקושש ענפים ומצית מדורה . יושב ומתבונן באש עד אשר היתה דועכת והופכת לגחלים ואז הייתי מזיז את הרמץ ושוכב לישון על האדמה החמה. עוד לפני הנץ החמה הייתי מתעורר , כולי מכווץ מקור ולא פעם מצאתי את עצמי מכוסה בערימות של שלג כבד שירד עלי במשך הלילה ובידיים מאובנות הייתי משליך את השלג מעלי . כל מעייני היו בכיכר הלחם . עטפתי אותה בסמרטוטים , כדי שלא תירטב בגשם ובשלג ונשאתי אותה עמי לכל מקום. בשבע עיניים הייתי בודק כל יום את גודלה של הכיכר , מודד אותה בידי ומחשב מחדש לכמה ימים יספיק לי הלחם.

פרסתי פרוסות קטנות , אבל גם כשראיתי שהכיכר קטנה ועומדת להיעלם לא הייתי מיואש , כינן בי איזה שהוא בטחון שבכל זאת אמצא משהו לאכול. ואולי היתה זו התקווה, שאוכל לבקש פעם נוספת את עזרתו של האיכר הגוי.

הרעב והקור ובעיקר הבדידות ביער הביאו אותי לחידלון. איבדתי את חשבון הימים , התאריכים , התחלתי לדבר עם עצמי ולהרגיש שאני עומד לאבד את שפיות דעתי. הייתי אפוף פחד קמאי מכל תנועה ורחש, לבד , בסוף העולם... ימים ארוכים, שלא אוכל לשכוח עד יומי האחרון , השבים ןומבעתים את חלומותי.

באחד הימים , הבחנתי מרחוק בעיר בדמות אדם הנעה לקראתי. ברגע שהבחין בי , התחיל לברוח מפני והבנתי ,ללא צל של ספק , שהוא יהודי. התעוררתי לחיים, התחלתי לרוץ אחריו ולצעוק ביידיש בכל כוחי עד שהפסיק ממרוצתו ונעצר.  זה היה הנער יצחק קמינצקי, בן-עיירתי , שהיה איתי בקבוצה ביער עד להתקפת אנשי הכנופיות. נפלנו האחד בזרועות השני ,  איזו פגישה משמחת!  עכשיו יש טעם לחיות. ביחד כל הצרות תהיינה קצת יותר קלות. ישבנו וסיפרנו אחד לשני כל מה שעבר עלינו בימים שהיינו לבד. לא ידענו מה קרה לשאר בני הקבוצה, מי ניספה ומי הצליח אולי , כמונו, להימלט.

החלטנו ללכת ולבדוק את אזור הבונקר שבו הותקפנו ולבחון את המקום. לא היה שם איש מלבדנו. מסביב לבונקר מצאנו גופות שרופות, מושחתות לבלי היכר של חבירנו – שבגלל פציעתם לא יכלו להימלט או נתפשו במרדף, נורו ונשרפו למוות.

המומים הבטנו בגוויות , אך כפסע היה גורלנו מגורלם, אבל מה צופן לנו המחר ? הסכנה ארבה לנו בכל מקום ובמיוחד באזור זה. חששנו לשוב ולהיתקל כאן באנשי הכנופיות, שכמונו עלולים היו לחזור ולבקר במקום . לפני שהסתלקנו, בחנו את כל מקומות המסתור באדמה סביבה הבונקר ובכמה מהם מצאנו , לשמחתנו, מלאי של תפוחי-אדמה, משהובטח קיומנו ביער, נעשה מצבנו באופן יחסי , לזמן מה, קצת יותר קל. לא היה לנו צורך לצאת ולהסתכן בהליכה לכפרים ויכולנו להיפנות וללמוד את דרכי היער ומבאותיו.

מספר ימים לאחר מכן , נתקלנו בשני נערים יהודים נוספים ששוטטו ביער. הם היו עימנו בבונקר בעת המארב של הכנופיות. שמענו מהם כיצד חוסלו עוד יהודים בידי אנשי הכנופיות ביער.

אם לא נצליח להשיג נשק , לא נצליח לעבור את החורף

 קבוצתנו מנתה עתה ארבעה איש ויכולנו להתחיל ולחשב את דרך חיינו מעבר לטווח היומי. קיומנו היה תלוי בלעדית באפשרות להשיג נשק . לכולנו היה ברור שאם לא נצליח להשיג נשק , לא נצליח לעבור את החורף. טיכסנו עצה וביחד בנינו תכנית כיצד להניע את איכרי הסביבה "לתרום" לנו כלי נשק ותחמושת מתוך מלאי הנשק הסובייטי הנטוש שאספו והסתירו בכל כפר הסביבה.

 החלטנו להערים על אחד הכפריים , להפחיד אותו כדבעי ולהוציא ממנו נשק. ברשותי עדיין היה הרימון , אם כי ללא נפץ, וכן עמדו "לרשותנו" כמה אקדחים דמי מגולפים מעץ , שהצליח להקציע בסכין יחזקאל איבשנשנידר מהחבורה שלנו.  יחזקאל היה נגר במקצועו.

באישון לילה , התקרבנו לאחד הכפרים ונקשנו בחוזקה על דלתו של הבית הקיצוני, שהיה מרוחק משאר בתי-הכפר. כשפתח הכפרי את הדלת , התנפלנו עליו ארבעתנו בבת אחת ותחבנו את "הנשק" שבידנו לגופו. הוצאנו אותו בכוח מהבית ואיימנו להפעיל את נשקנו ולהמיתו, אם יסרב למסור לנו מיד את כל הנשק שברשותו. בתחילה הכחיש נמרצות שיש לו נשק.  אמר , שהיה רוצה לעזור לנו אילו היה הדבר באפשרותו. התרפס וביקש שנחוס על חייו. עמדנו על שלנו ובקול תקיף אמרנו לו שהוא משקר מכיוון שלפי הידיעות "המוסמכות" שבידנו, אנו בטוחים שיש ברשותו כלי נשק. משהחל האיכר לגמגם, הגברנו את הלחץ עליו, אחזנו בכוח בזרועותיו והתחלנו להרחיקו מהבית על מנת לחסלו, כביכול. בשלב זה, החל האיכר להתיייפח ונשבר. ביקש להחזירו לחצר ביתו והבטיח שייתן לנו את מבוקשנו. חזרנו לכיוון הבית , האיכר פתח בחיפזון מקום מסתור באסם והוציא ממש לנגד עינינו המשתאות כמה רובים אוטומטיים, תחמושת וכמה רימונים.

מרגע זה ואילך השתנו חיינו ביער מקצה לקצה. בעזרת הנשק יכולנו להשיג מהכפריים את כל מבוקשנו ולא היה עוד קושי להשיג מזון ולבוש.

בלילות היינו יוצאים לשחר טרף. הכרנו את  תוואי הדרך וארבנו לשיירות המזון במקומות שהיו נוחים לנו להתקיפן. באיומי נשק עצרנו את השיירות והחרמנו מזון כפי צורכינו.

בכוח הנשק, העזנו להיכנס לבתי הכפריים, ולקחת מהם בגדים , מגפיים וכו'. מכאן ואילך אכלנו כל יום לשובע , החלפנו את  קרעי הסמרטוטים בבגדים חמים ורוח חדשה ניסכה בקרבנו.  למדנו להשתמש בנשק הרוסי וחיפשנו דרך לנקום במענינו, ללחום בגרמנים.

מקור וקרדיט :

מרגלית שלאין .  אחד מן ה"צאן " : בן ציון בלושטיין , פרטיזן ולוחם , הוצאה עצמית, 2004