דלג לתוכן הראשי

מסע ההישרדות של הפעוטה סופיה בברית המועצות בתקופת השואה



שמי סופיה, אני סבתא של שחר זילמן. נולדתי בשנת 1939 בחוטין שבברית המועצות לשעבר, להוריי גניה לב ז"ל.
כרגע אני פנסיונרית. חלק גדול ממה שאני אספר שמעתי מפי אמי, אחותי ובעיקר מאחי.
שורשי משפחתי הם מאוקראינה. אוקראינה ורוסיה הלבנה הם המקומות שבתוכם גרו רוב יהודי ברית המועצות. נולדתי בעיר חוטין, לאבא שלי היה בית הכנה של שמן חמניות. מלחמת העולם השנייה הגיעה לעיר שלנו באמצע יולי 1941הייתי בת שנתיים. הצבא הסובייטי עזב את חוטין  ואז הגיעו גרמנים ורומנים. הדבר הראשון שהם עשו היה לאסוף את כל היהודים בכיכר בעיר, הקיפו את הכיכר במחנות ירייה, כל האנשים היו צריכים להחזיק את הידיים על ראשם ואז הנאצים התחילו לבחור גברים, בחורים חזקים, העבירו אותם לבית שנשרף. מקמו אותם ליד הקיר עם פניהם לאנשים שנשארו.
בין הנבחרים היה אבא שלי. הוא הסתכל על אחי בן התשע, אני הייתי בידי אמי, אחותי ואחי עמדו ליד אמי. אחי אמר: "אמא, אני פוחד, הם רוצים להרוג אותנו", אמי ענתה לו: "בני, כל בן אדם שנולד צריך למות, זה לא כואב, אל תפחד". אחי קצת נרגע. כעבור זמן קצר, הנאצים התחילו לירות על האנשים שנבחרו, בזמן הזה בא מפקד וצעק: "מה אתם עושים? מי אמר לכם לעשות את זה?  יהודים, רוצו לביתכם!". כשחזרנו לביתנו אמי בכתה: "מה אני יכולה לעשות עם שלושה ילדים בלי בעלי?". אחי בן התשע אמר: "אני אדאג למשפחה".
כעבור שבועיים מאז, שוב אספו את היהודים וגרשו אותם ברגל למקום שאף אחד לא ידע היכן הוא. שמרו עלינו רומנים ובחורים אוקראינים שאף אחד לא יוכל לברוח.

ישבתי לידי אמי כי לא יכולתי ללכת. גרשו אותנו ממקום אחד למקום אחר, אחר כך שוב החזירו אותנו למקום הראשון. בדרך הזו מבוגרים חלשים וילדים קטנים מתו. כאשר עברנו את הכפרים של מולדובה, נערים התקרבו בריצה ליהודים וחתכו את השקים שהיו על כתפיהם. אחרי חודשיים של נדידות שלנו העבירו אותנו דרך נהר דניסטר במעבורת.
בסופו של דבר, הגענו למקום מגורים קבוע – מחנה ריכוז בשם קצמזוב, שלפני המלחמה שימש כבית סוהר. ראינו מקום שהיה מגודר בחוטי מתכת. בתוך המחנה היה צריף גדול ללא חלונות ודלתות, לידו היה צריף יותר קטן. מבחוץ היה בור שירותים ובור לאנשים שמתו בצריפים. בצריפים אלו אספו כ-3000 יהודים. בהתחלה, כל יום מתו 30-50 איש. זרקו אותם לבור ואפילו לא כיסו אותם באדמה. אנשים מתו מרעב, מחלות, קור, כינים, פשפשת.
בין הדיירים התפשטה מחלה בשם טיפוס בהרות. את המחלה הזו מעבירות כינים מבן אדם חולה לבן אדם בריא. לחולה במחלה מופיעה טמפרטורת חום גוף גבוהה, כאבי ראש נוראיים ופריחה. בגלל הצפיפות הנוראית, כינים עברו בקלות מאדם לאדם. רוב האנשים מתו ממחלה זו בגלל חוסר ריפוי, חולשה כללית ורעב. צריך להגיד שבמחנה זה הרומנים לא דאגו לנו בכלל. אנשים ניסו להשתחרר בעצמם, כל אחד איך שהוא יכול. שחררו אנשים עם שורשים טובים, חכמים, חזקים, שיעשו משהו עם הידיים, עם רצון גבוה לשרוד, שידעו את השפה האוקראינית. במשפחתנו כולם ידעו אוקראינית, כי אמי גרה בכפר עד שהתחתנה. לילדים, כלומר אצלנו, היו מטפלות אוקראיניות, בתוך המשפחה שלנו הייתה תמיכה שלמה אחד לשני. אמי ואחותי הלכו לעבוד אצל אנשים בכפרים, תמורת העבודה נתנו להם תפוחי אדמה ולחם.
אחי גם הלך לכפרים. הוא דפק על בתים וביקש אוכל אצל אוקראינים. מה שנתנו לו הוא היה נושא בשקית עם חגורה הביתה. לא כולם נתנו לו אוכל, היו כאלה ששלחו כלבים כדי להתנפל עליו.
לפעמים הוא הרוויח אוכל. איך? בכפר אחד היית אישה שפשוט אהבה אותו וריחמה עליו. הוא בא אליה בשבתות וסיפר לה ולנשים אחרות סיפורים מהתקופה שהוא למד בבית ספר יהודי, עוד לפני המלחמה. הן היו נותנות לו לחם, תפוחי עץ ותפוחי אדמה ופעם נתנו לו בגדים. הבגדים שהיו עליו הוא השאיר בחוץ, במעיל ובכובע שלו הייתה כמות כינים כזאת גדולה שהוא חשב שהכינים יביאו את המזון הביתה. רק אני לא יכולתי להביא אוכל למשפחה. הבנתי שיש למשפחה בעיות עם אוכל, לכן יכולתי לומר: "אמא, נכון שכל היום לא ביקשתי אוכל? תני לי תפוח אדמה שוחד".
כדי לשפר את בריאותי, אחי עשה מלכודות ותפס ציפורים, אמי הייתה מכינה מהציפורים מרק. אחי גם טיפס על עצים עם קנים של ציפורים והביא מהם ביצים. היו עוד מטעמים, למשל חילזון על האש – אף אחד מהמשפחה שלי לא אכל את הדברים הללו.
היה עוד סוג פרנסה לדיירי המחנה: איסוף בשדה שיבולים של חיטה או שיפון שנשארו לאחר איסוף היבול. בשדה אספו לפעמים תפוחי אדמה קפואים. כדי לבשל אוכל אמא בנתה בצריף תנור, שם בישלו כולם בטור. עץ לתנור הביאו מהיער, בעיקר ענפים. הדרך ליער ומהיער לא הייתה פשוטה, רועים אוקראינים פגשו את היהודים והרביצו להם. פעם פגש שוטר צבאי בחורות מנסות להגניב אוכל, ואמר להן לעמוד אחת אחרי השנייה כי הוא רוצה להרוג אותן בכדור אחד. פעם אחת, עם הבחורות הלך בחור יהודי, כשהרועים הרביצו לו, הוא הרביץ להם בחזרה.
בפעם השנייה שהוא הלך שם, הורי הרועים פגשו אותו והרביצו לו למוות. לפעמים הגיעו רומנים וגרמנים כדי לקחת אנשים לעבודה מסוימת. היה מקרה שלקחו גברים לעבודה בתחנת רכבת, הם העבירו שקים של חיטה ממחסן לרכבת, בשקים היו חורים וזרעים נפלו על האדמה, יהודי אחד מצא זרע והכניס אותו לכיס,  גרמני ראה את זה, הרביץ לו ונתן פקודה לתלות אותו.
חיים נוראיים אלו נמשכו שלוש שנים. כשהצבא הסובייטי שיחרר את אוקראינה, חזרנו הביתה, אני, אמי, אחותי ואחי – זה היה באפריל 1944. אחותי הבוגרת בת ה-19 מתה בדרך למחנה. עכשיו אני חושבת: עכשיו, כשיש לנו מדינה חזקה, התעללות כזו ליהודים בלתי אפשרית!
מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת : תכנית הקשר הרב דורי

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…