דלג לתוכן הראשי

מסע ההישרדות של הפעוטה סופיה בברית המועצות בתקופת השואה



שמי סופיה, אני סבתא של שחר זילמן. נולדתי בשנת 1939 בחוטין שבברית המועצות לשעבר, להוריי גניה לב ז"ל.
כרגע אני פנסיונרית. חלק גדול ממה שאני אספר שמעתי מפי אמי, אחותי ובעיקר מאחי.
שורשי משפחתי הם מאוקראינה. אוקראינה ורוסיה הלבנה הם המקומות שבתוכם גרו רוב יהודי ברית המועצות. נולדתי בעיר חוטין, לאבא שלי היה בית הכנה של שמן חמניות. מלחמת העולם השנייה הגיעה לעיר שלנו באמצע יולי 1941הייתי בת שנתיים. הצבא הסובייטי עזב את חוטין  ואז הגיעו גרמנים ורומנים. הדבר הראשון שהם עשו היה לאסוף את כל היהודים בכיכר בעיר, הקיפו את הכיכר במחנות ירייה, כל האנשים היו צריכים להחזיק את הידיים על ראשם ואז הנאצים התחילו לבחור גברים, בחורים חזקים, העבירו אותם לבית שנשרף. מקמו אותם ליד הקיר עם פניהם לאנשים שנשארו.
בין הנבחרים היה אבא שלי. הוא הסתכל על אחי בן התשע, אני הייתי בידי אמי, אחותי ואחי עמדו ליד אמי. אחי אמר: "אמא, אני פוחד, הם רוצים להרוג אותנו", אמי ענתה לו: "בני, כל בן אדם שנולד צריך למות, זה לא כואב, אל תפחד". אחי קצת נרגע. כעבור זמן קצר, הנאצים התחילו לירות על האנשים שנבחרו, בזמן הזה בא מפקד וצעק: "מה אתם עושים? מי אמר לכם לעשות את זה?  יהודים, רוצו לביתכם!". כשחזרנו לביתנו אמי בכתה: "מה אני יכולה לעשות עם שלושה ילדים בלי בעלי?". אחי בן התשע אמר: "אני אדאג למשפחה".
כעבור שבועיים מאז, שוב אספו את היהודים וגרשו אותם ברגל למקום שאף אחד לא ידע היכן הוא. שמרו עלינו רומנים ובחורים אוקראינים שאף אחד לא יוכל לברוח.

ישבתי לידי אמי כי לא יכולתי ללכת. גרשו אותנו ממקום אחד למקום אחר, אחר כך שוב החזירו אותנו למקום הראשון. בדרך הזו מבוגרים חלשים וילדים קטנים מתו. כאשר עברנו את הכפרים של מולדובה, נערים התקרבו בריצה ליהודים וחתכו את השקים שהיו על כתפיהם. אחרי חודשיים של נדידות שלנו העבירו אותנו דרך נהר דניסטר במעבורת.
בסופו של דבר, הגענו למקום מגורים קבוע – מחנה ריכוז בשם קצמזוב, שלפני המלחמה שימש כבית סוהר. ראינו מקום שהיה מגודר בחוטי מתכת. בתוך המחנה היה צריף גדול ללא חלונות ודלתות, לידו היה צריף יותר קטן. מבחוץ היה בור שירותים ובור לאנשים שמתו בצריפים. בצריפים אלו אספו כ-3000 יהודים. בהתחלה, כל יום מתו 30-50 איש. זרקו אותם לבור ואפילו לא כיסו אותם באדמה. אנשים מתו מרעב, מחלות, קור, כינים, פשפשת.
בין הדיירים התפשטה מחלה בשם טיפוס בהרות. את המחלה הזו מעבירות כינים מבן אדם חולה לבן אדם בריא. לחולה במחלה מופיעה טמפרטורת חום גוף גבוהה, כאבי ראש נוראיים ופריחה. בגלל הצפיפות הנוראית, כינים עברו בקלות מאדם לאדם. רוב האנשים מתו ממחלה זו בגלל חוסר ריפוי, חולשה כללית ורעב. צריך להגיד שבמחנה זה הרומנים לא דאגו לנו בכלל. אנשים ניסו להשתחרר בעצמם, כל אחד איך שהוא יכול. שחררו אנשים עם שורשים טובים, חכמים, חזקים, שיעשו משהו עם הידיים, עם רצון גבוה לשרוד, שידעו את השפה האוקראינית. במשפחתנו כולם ידעו אוקראינית, כי אמי גרה בכפר עד שהתחתנה. לילדים, כלומר אצלנו, היו מטפלות אוקראיניות, בתוך המשפחה שלנו הייתה תמיכה שלמה אחד לשני. אמי ואחותי הלכו לעבוד אצל אנשים בכפרים, תמורת העבודה נתנו להם תפוחי אדמה ולחם.
אחי גם הלך לכפרים. הוא דפק על בתים וביקש אוכל אצל אוקראינים. מה שנתנו לו הוא היה נושא בשקית עם חגורה הביתה. לא כולם נתנו לו אוכל, היו כאלה ששלחו כלבים כדי להתנפל עליו.
לפעמים הוא הרוויח אוכל. איך? בכפר אחד היית אישה שפשוט אהבה אותו וריחמה עליו. הוא בא אליה בשבתות וסיפר לה ולנשים אחרות סיפורים מהתקופה שהוא למד בבית ספר יהודי, עוד לפני המלחמה. הן היו נותנות לו לחם, תפוחי עץ ותפוחי אדמה ופעם נתנו לו בגדים. הבגדים שהיו עליו הוא השאיר בחוץ, במעיל ובכובע שלו הייתה כמות כינים כזאת גדולה שהוא חשב שהכינים יביאו את המזון הביתה. רק אני לא יכולתי להביא אוכל למשפחה. הבנתי שיש למשפחה בעיות עם אוכל, לכן יכולתי לומר: "אמא, נכון שכל היום לא ביקשתי אוכל? תני לי תפוח אדמה שוחד".
כדי לשפר את בריאותי, אחי עשה מלכודות ותפס ציפורים, אמי הייתה מכינה מהציפורים מרק. אחי גם טיפס על עצים עם קנים של ציפורים והביא מהם ביצים. היו עוד מטעמים, למשל חילזון על האש – אף אחד מהמשפחה שלי לא אכל את הדברים הללו.
היה עוד סוג פרנסה לדיירי המחנה: איסוף בשדה שיבולים של חיטה או שיפון שנשארו לאחר איסוף היבול. בשדה אספו לפעמים תפוחי אדמה קפואים. כדי לבשל אוכל אמא בנתה בצריף תנור, שם בישלו כולם בטור. עץ לתנור הביאו מהיער, בעיקר ענפים. הדרך ליער ומהיער לא הייתה פשוטה, רועים אוקראינים פגשו את היהודים והרביצו להם. פעם פגש שוטר צבאי בחורות מנסות להגניב אוכל, ואמר להן לעמוד אחת אחרי השנייה כי הוא רוצה להרוג אותן בכדור אחד. פעם אחת, עם הבחורות הלך בחור יהודי, כשהרועים הרביצו לו, הוא הרביץ להם בחזרה.
בפעם השנייה שהוא הלך שם, הורי הרועים פגשו אותו והרביצו לו למוות. לפעמים הגיעו רומנים וגרמנים כדי לקחת אנשים לעבודה מסוימת. היה מקרה שלקחו גברים לעבודה בתחנת רכבת, הם העבירו שקים של חיטה ממחסן לרכבת, בשקים היו חורים וזרעים נפלו על האדמה, יהודי אחד מצא זרע והכניס אותו לכיס,  גרמני ראה את זה, הרביץ לו ונתן פקודה לתלות אותו.
חיים נוראיים אלו נמשכו שלוש שנים. כשהצבא הסובייטי שיחרר את אוקראינה, חזרנו הביתה, אני, אמי, אחותי ואחי – זה היה באפריל 1944. אחותי הבוגרת בת ה-19 מתה בדרך למחנה. עכשיו אני חושבת: עכשיו, כשיש לנו מדינה חזקה, התעללות כזו ליהודים בלתי אפשרית!
מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת : תכנית הקשר הרב דורי

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…