דלג לתוכן הראשי

מסע ההישרדות של אסתר זילבר , ילדה באיטליה , בתקופת מלחמת העולם השנייה




מאת : אסתר  זילבר ( מילאנו)
כשהייתי בת 12 יצא חוק באיטליה הפשיסטית להפלייה בין היהודים לבין העם האיטלקי הקתולי. לנו (הילדים היהודים) היה אסור יותר ללכת לבתי ספר עם ילדים "אריים". וכך, בתחילת שנת הלימודים  היהודים ידעו שאין להם בית ספר ללכת אליו. אך ההורים שלנו ארגנו תוך כמה שבועות בית ספר לילדים יהודים. עד כיתה י"ב ואפילו י"ג. חוץ מבני משפחתי לא היו לי כמעט חברים יהודים (מכיוון שלא היו הרבה יהודים בבתי הספר של המדינה). לביה"ס היהודי, הייתי צריכה ללכת ברגל רבע שעה עד החשמלית ולאחר-מכן לנסוע בחשמלית (סוג של אוטובוס שנוסע על חשמל) בערך חצי שעה נסיעה. רוב החברים שלי מביה"ס היהודי גרו ברובע שליד בית הספר.
בכיתות היה מס' קטן של תלמידים, עד 25 תלמידים (אבל היו גם כיתות של 7-8 תלמידים), המורים היו מאד טובים מכיוון שאלו היו מורים שפוטרו מהאוניברסיטאות (של היותם יהודים) והלימודים היו ברמה גבוהה  מאד (שלושת השנים האחרונות היו ברמה אוניברסיטאית). בית הספר היה מוכר ע"י המדינה כך שכל הבחינות שעשינו בבית הספר היו מוכרות ע"י השלטון האיטלקי.
שנים אלו זכורות לי כשנים מאושרות בבגרותי, מכיוון שהייתי מוקפת חברים והיו הרבה התארגנויות לטיולים ולמסיבות. חשוב לציין כי כל זה קרה בזמן שמלחמת העולם השנייה כבר השתוללה ואיטליה הייתה במלחמה מאוד אכזרית בחורף הרוסי ובאפריקה (נפלו אלפי איטלקים).
המלחמה עדיין לא נגעה ביהודים ברומא (הם לא היו "ראויים" להתגייס לצבא- למזלנו) – ואנחנו, הצעירים, דיי חגגנו בבית הספר היהודי בזמן שהמלחמה השתוללה. אני זוכרת שהיו מעט יהודים שהתנצרו בשביל להציל את עצמם מהחוקים האנטי-יהודים. כשסיימתי את לימודיי,  היו בעיות של מחסור במזון והייתי הולכת כל יום לשוק לקנות ירקות או נוסעת באופניים למשקים שמחוץ לרומא כדי להשיג ביצים או גבינות. בספטמבר 1943, ממשלת איטליה ביקשה מבנות הברית הפסקת אש: קודם לכן, עצרו את מוסוליני – שהיה מנהיג איטליה וחיסלו את המשטר הפשיסטי.  כתוצאה מכך, הגרמנים שקודם לכן היו בני ברית כבשו את איטליה.
באותם הימים אבי היה חבר בהנהלת הקהילה היהודית של רומא ולכן היה מעודכן בפרטים וידע כל מה שהתרחש. עם כניסת הגרמנים לרומא, הם באו לוועד הקהילה ואמרו שאם הקהילה היהודית תיתן 50 קילו זהב – לא יגעו בהם, בהתחשב שרומא היא בירת הוותיקן. היהודים אספו בקושי רב את הזהב, שקלו את הזהב לפני הגרמנים, ולאחר מכן התברר שהגרמנים לא שמרו על מילתם, באו למשרדי הקהילה ולקחו את כל הרשימות והכתובות של היהודים ברומא. אבי שהיה נוכח בפלישה, מיד בא הביתה ואמר: "ברגע זה אנחנו יוצאים מהבית".
ההורים, אני ואחותי (אחי ברח לפני-כן, מרומא עם עוד שלושה צעירים לכפר נידח בערים – מכיוון שידעו כי הגרמנים לקחו את הצעירים "לעבוד בגרמניה"). בהתחלה הלכנו לבית של חברה נוצרייה וביקשנו מהוריה לארח אותנו (רק את הבנות) אך סירבו. לאחר מכן הלכנו לחבר טוב וותיק של אבא, הוא קיבל אותנו לביתו -אך זה היה לזמן  קצר, עד שהגרמנים הדביקו פליירים על הקירות ובהם נכתב כי מי שיארח אדם יהודי בביתו, יידון לעונש מוות. ב-16 באוקטובר, הצבא הגרמני עבר בכתובות של בתים מסוימים ולקח את כל היהודים שנמצאו שם.
חבר של אבי פחד ועזר לנו למצוא מקום אחר. בינתיים קיבלנו תעודות זהות מזויפות של פליטים מהעיר הדרומית נפולי, כך שלא יכלו לבדוק ולדעת אם אנו יהודים.- (חשוב לדעת כי המרחק מנפולי לרומא 200 קילומטר, באותה תק' בעלות הברית כבר כבשו את נפולי אך לקח להם שנה שלמה לעבור מרחק זה מפני שיש הר גבוה בין רומא לנפולי שחסם את המעבר ואלפי חיילים נפלו שם בעת המלחמה).
החבר של אבי מצא לנו מקום בפנסיון. מנהלת הפנסיון ידעה שאנחנו יהודים, אך אף אחד מהאורחים האחרים שהיו בפנסיון לא ידעו זאת.    גרנו בפנסיון חצי שנה. יהודים רבים מצאו מקלט במנזרים שנפתחו לכבודם בעקבות הפקודה של האפיפיור, וברומא הגרמנים לא העזו להיכנס למנזרים (דבר שעשו בכל יתר הערים באיטליה). בזמן שהיינו בפנסיון נודע לנו כי הגרמנים נכנסו לכפר בו הסתתרו אחי ושלושת חבריו בחיפוש אחרי פרטיזנים ולקחו אותם לבית סוהר בעיר המחוז. השומר בבית הסוהר היה פשיסט שהחליט להציל את אחי וחבריו מפני שחשב כי המלחמה הולכת להסתיים לרעת הגרמנים והפשיסטים, ופחד על עצמו – הוא שכנע את הגרמנים שהבחורים אינם יהודים ואינם קומוניסטים וכי צריך לשחרר אותם. (לאחר המלחמה לפשיסט ששחרר אותם היה משפט והבחורים העידו לטובתו וכך הוא ניצל מכניסה לבית כלא). אחי וחבריו הגיעו בוקר אחד לרומא, ואירחנו את אחי (רוברטו) לכמה ימים בפנסיון.
לאחר כמה ימים אחי מצא מקלט כעובד בהסקת האש לחימום בבית מלון גדול שהיה שייך לבעלי הפנסיון שלנו. בבית מלון זה, התארחו הקצינים הגרמנים בחופשות. בפנסיון היו הרבה אנשים, והתיידדנו עם כמה מהם מבלי שידעו כי אנחנו יהודים. ביניהם הייתה משפחה של רופא צבאי (רופא שהיה שייך לצבא המחודש של מוסוליני), היו במשפחה האבא- רופא, אמא – אחות וילד קטן כבן שלוש. בנם היה ילד מוכה, (כולנו ידענו שההורים הכו אותו מכיוון שהוא עשה את צרכיו במכנסיים) הוא היה ילד מאוד חכם וכולם אהבו אותו. ידענו שהוריו הענישו אותו לשווא והוא פחד מהם. במרץ, 44 בעל הפנסיון סגר את הפנסיון באופן פתאומי והוציא משם את כל האנשים. משפחה זו הציע לנו לשכור איתם דירה ולגור ביחד. אנחנו התלבטנו מכיוון שאם היינו מסכימים להצעה, חיינו היו נהפכים ל"גיהנום" מפני שלא אהבנו את הזוג הזה, אך מצד שני ידענו כי הם בטוחים שאנחנו יהודים. לא היינו יכולים לסרב להם מהפחד שהם שיסגירו אותנו. אך אז פתאום קרה נס, והרופא צווה מהצבא לעזוב את רומא ולעבור לצפון איטליה – וכך ניצלנו. השכרנו דירה, ועברנו לגור בה יחד עם אחי רוברטו, ובשישי ליוני (ביום הולדתי) 1944, רומא שוחררה והייתה שמחה גדולה, כל החברים שלי באו לחגוג איתי את יום הולדתי ולאחר מכן הסתובבנו כשיכורים משמחה ברחובות רומא כאשר כל העם ירד לרחובות בשביל להריע לצבא האמריקאי ששחרר אותנו.
מקור וקרדיט :
מאגר סיפורי מורשת – תכנית הקשר הרב-דורי , 2017

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…