דלג לתוכן הראשי

בני קלינה – הילד מהיער



בן ציון בלושטיין , אשר שירת כלוחם בסיירת של הפרטיזנים הסובייטים  , מספר בספרו  האוטוביוגראפי כיצד במהלך סיורו מצא ילד יהודי ששוכב מחוסר הכרה בין הכפרים האוקראינים בהם סייר .
"ירדתי מסוסתי והתבוננתי בו. ראיתי ילד רזה שבגדיו קרועים ומלוכלכים מאבק ומדם. מיששתי את הדופק בידו וחשתי בפעימות קלות, משמע שעודנו בחיים. ראיתי  שהוא פצוע בחזהו , מיהרתי לקרוע רצועות מבד עבה שהיה בתיקי וחבשתי בהן את הילד, כדי להפסיק את זרימת הדם.
העברתי את הילד לרופא של יחידת הפרטיזנים הרוסים אשר ניתח אותו. למזלו לא נפגע שום איבר חיוני והיה לו סיכוי להחלים. אמצעים רפואיים מרובים לא עמדו אז לרשות הפרטיזנים והסיוע היחידי שיכול היה הרופא להגיש לו היתה זריקת  אנטי-טטנוס שהזריק לו. ישבתי על הדרגש ליד הילד לילה ויום וטיפלתי בו . כאשר התעורר הילד ופקח את עיניו היה מבוהל ומפוחד מאד ועיניו התרוצצו באימה מצד לצד . ניסיתי להרגיעו והתחלתי לדבר אליו , ביידיש. אמרתי לו שלא יפחד , שהוא נמצא במקום בטוח ביחידה של פרטיזנים סובייטים ולא נשקפת סכנה לחייו.
לאחר שנתן בי אמון סיפר הילד על עצמו :
שמו בני קלינה , הוא נולד בשנת 1933 בעיר מזריץ שליד ביאלה פודלאסקה. זו עיר השוכנת  בצומת דרכים , האחת  מהן מובילה לשדליץ , דרך שנייה מובילה לביאלה פודלאסקה ודרך שלישית מובילה ללובלין ונמצאת על אם הדרך בין ברסט ( בריסק) ובין ורשה.
מראשית הפלישה לפולין , בספטמבר 1939 , היתה מזריץ נתונה תחת הכיבוש הגרמני ויהודיה נדונו למצוקות וסבל. אביו של בני ניסה להגן על בנו הקטן וכבר ב1939 הוציא אותו , מבעוד מועד,  ממזריץ ומצא לו מחסה אצל מכריו , משפחה נוצרת—פראבוסלבית, בכפר סטרזובסקה.
המשפחה שאספה את בני קלינה גידלה אותו למעלה משנתיים כאחד מבנייה, וכל אותו הזמן לא היה לבני קשר עם מישהו ממשפחתו האמיתית. יהודי מזריץ הוכנסו ונכלאו בתקופה זו לגטו ונותקו אפשרויות הקשר בינם ובין סביבתם.
הגעגועים העזים למשפחתו העיקו על בני מאד ובאביב שנת 1943 , למרות הסכנה, יצא בחשאי מהכפר, הגיע למזריץ והצליח להיכנס לתוך הגטו. לרוע מזלו, נקלע לאקציה שביצעו הגרמנים באותו יום ברחובות הגטו. הוא נתפש ברחוב בידי חיילים גרמנים לפני שהצליח לפגוש מישהו מבני משפחתו.
יחד עם יהודים אחרים שנתפשו באקציה , כמותו , הובילו  אותם חיילים גרמנים תוך כדי הכאות בקשתות הרובים לכיוון תחנת הרכבת. משהגיעו לשם הבחינו בכמה קרונות בקר פתוחים ובהמון יהודים- נשים , גברים וטף- שנדחפו באכזריות לתוך הקרונות . הקרונות  נדחסו עד אפס מקום באנשים צווחים ומייד נסגרו עליהם הדלתות מבחוץ והם החלו במסע לעבר מחנה ההשמדה טרבלינקה.
בקרון הדחוס , מצא הילד בני המזועזע , אחד מקרובי משפחתו וזה לקח אותו תחת חסותו. בלילה בזמן נסיעתם ברכבת , פרצו כמה בחורים את רשת התיל שחסמה את חלון הקרון וקפצו החוצה בחסות החשיכה. הרכבת החלה להתקרב לאחת התחנות והאטה את נסיעתה. בני חש שקרובו מרים אותו למעלה לעבר החלון ודוחף אותו החוצה : "קפוץ בני , אני קופץ אחריך" .
 הוא נפל ללא פגע בצידי המסילה והצטרף לשלושת הבחורים שקפצו לפניו.
הגרמנים שהבחינו בבריחה שלחו שוטרים פולנים עם כלבי גישוש לחפש אחר הבורחים. בני והבורחים נתפסו והועברו לכלא פולני . פרטיזנים פולנים שהיו גם הם אסורים באותו כלא מצליחים לברוח ומצרפים אליהם את הילד בני.  בשלב מסויים חש בני כי הפרטיזנים הפולנים אינם מעוניינים עוד "להיסחב עם ילד בן 10 "  והחליט שמוטב לו לחזור לאותה משפחה נוצרית שנתנה לו מחסה, בכפר סטרוזובסקה.
למרבה המזל , הצליח בני להגיע אליהם בלא פגע ואבי המשפחה הסכים לקבלו בחזרה. ואולם בני לא יכול היה לשאת יותר את החיים בהיחבא ואת בדידותו בין הגויים והחליט לנסות ולחפש דרך כדי להגיע אל הפרטיזנים הסובייטים.
 אנשי הכפר סטרזובסקה היו נוצרים-פראבוסלבים והעניקו ברצון מקלט וסיוע לחיילים רוסיים שברחו מן השבי למרות הסכנה שבדבר.
משגמלה בלב בני ההחלטה לברוח , פנה באחד הימים לשלושה שבויים רוסיים יהודים שהגיעו באותו שבוע אל הכפר. בהיותו בן המקום, הציע שישמש להם מורה-דרך ויובילם בבטחה לעבר הבוג  וכך יגיע אתם לאזור הפרטיזנים.
השבויים הרוסים לשעבר קיבלו את הצעותיו ויצאו יחד איתו לכיוון דרום-מזרח ליערות פרצ'ב. היה עליהם לעבור מרחק של כ80 ק"מ עד לנהר הבוג. בשעות האור הסתתרו בשדות מפני הגרמנים וניסו להחליף כוח, ובלילות צעדו למחוז חפצם. לאחר שלושה לילות של הליכה מאומצת הגיעו לנהר הבוג בקשיים מרובים הצליחו לחצותו.
לאחר שהגיעו לגדה המזרחית רווח להם . הם חשו שעיקר הסכנה מאחוריהם , ולפיכך העזו לבקש עזרה ונתדפקו על הדלת של אחד הבתים שנקרה לפניהם.
גויה מבוגרת פתחה לפניהם את הדלת והזמינה אותם להיכנס. היא קיבלה אותם בסבר פנים יפות , איפשרה להם לפשוט את בגדיהם ולתלותם לייבוש מול התנור ונתנה לשלושתם לאכול תבשיל חם.
בשעה שאורחיה ישבו וגמעו בשקיקה מן התבשיל , יצאה הגויה מן הבית לחצר להביא חלב ובשקט ניגשה אל השכן ושלחה אותו להזעיק את שני בניה ששירתו במשטרה האוקראינית , האחד כמפקד המשטרה והשני כשוטר.
דקות ספורות לאחר מכן הבחין הילד בני ברעשים מבחוץ ושמע מסביב לבית צעקות ורעש של דוושות אופניים. הוא הבין שאנשים מתקרבים אל הבית, קפץ ממקומו ורץ לכיוון הדלת. באותו רגע נפתחה הדלת בבעיטה והאנשים שהתפרצו פנימה סגרו את הדלת עליו ודחקו אותו מאחוריה אל הקיר.
המתפרצים היו שוטרים אוקראינים שרצו לתפוש את שלושת הבחורים שהיו במרכז החדר.
הילד ניצל את האנדרלמוסיה שנוצרה , יצא ממחבואו מאחורי הדלת ופרץ החוצה. אנשי המשטרה שחיכו בחוץ הבחינו בילד הבורח , אך בהיותו קטן וצנום לא קישרו אותו לבחורים היהודים שבאו לתפוש. הם צעקו לו לעצור , אך הילד המשיך במנוסתו, וכשראו שהוא ממשיך במרוצתו פתחו עליו באש ופגעו בו.
למרות הכאב הצליח להמשיך ולרוץ ובחסות החשיכה הצליח להימלט מרודפיו . הפציעה גרמה לו לאובדן דם רב, אבל לא היתה לו כל ברירה , הוא ידע שאסור לו לעצור במרוצתו, ואפילו לרגע קט. וכך רץ כל אותו לילה כ-18 ק"מ , עד שאזלו כוחותיו , נפל ואיבד את הכרתו לדי הכפר דובו'צה ושם , למזלו מצאתיו למחרת בבוקר.
לאחר הניתוח אצל הפרטיזנים הסובייטים הילד בני החלים מפציעותו. בינתיים התברר לנו שהוא מבוגר יותר מכפי ששיערנו. הוא היה בן 11 שנה ובגלל מצוקת הרעב שסבל ממנה בגטו ובכפר , היה רזה מאוד ונראה צעיר בכמה שנים מגילו האמיתי .
ניתן לו רובה שהותאם למידותיו ( כדי להקטינו קיצצו את קנהו) . ביחידת הפרטיזנים היו באותו עת שני נערים בני גילו , עיקר תפקידם היה להחזיר לכפרים את העגלות והסוסים שנטלנו מהם כדי להביא לבסיס את המזון שהעלו לנו כמס. הכפרים שאליהם נסעו היו בשליטתנו והיו בטוחים מפני התקפות פתע של גרמנים. העדפנו לשלוח בחזרה את העגלות עם הנערים. באזור כפרי איש לא היה חושד בנער הנוהג בעגלה.
 בני יצא לעיתים עם נערים אחרים של יחידת הפרטיזנים , לבוש כרועה צאן , להסתובב בקרבת הכבישים או פסי-הרכבת ולעקוב אחר תנועת הגרמנים. תפקיד הנערים היה להתבונן היטב בסמלי היחידות שעל הטנקים , המשאיות וקרונות הרכבת ולדווח מה ראו והיכן. המידע שאספו היה מועבר למפקדה העורפית של הפרטיזנים במזרח, מאחורי הקווים, ושם ידעו לנתח ולהעריך את המידע שנאסף. כפי ששמענו , במפקדת הצבא הסובייטי ידעו לפענח לפי סימני היחידות באלו יחידות גרמניות מדובר , ועל פי תנועותיהן יכלו לתכנן את המתקפות על הצבא הגרמני.
באחד הימים , לאחר שכל האזור כבר היה משוחרר מהכיבוש הגרמני , נתקל הנער בני בלכתו בעיירה באישה האוקראינית שהלשינה עליו ועל שלושת בני לוויתו למשטרה האוקראינית בשעה שחיפשו מחסה בביתה. הוא הלך בזהירות בעקבותיה מבלי שתרגיש , עד שהגיע לביתה וידע היכן היא מתגוררת. בו במקום החליט שהוא חייב לנקום בה על הלשנתה , שגרמה לרצח חבריו ולפציעתו הקשה.
ערב אחד , הלך בחשאי לביתה עם אקדח . לאחר וידא שאין איש עימה בבית , הציג את עצמו , הזכיר לה מה שעשתה , ירה בה והרגה. מכיוון שחשש שייענש על ידי הנ.ק.ו.ד על שנטל את החוק לידיו , מיהר לעזוב את המקום, צלח את הבוג ועבר לפולין. ב1946 הצליח לעלות ארצה .
במלחמת השחרור, למרות שהיה בן 17 , התגייס ליחידה לוחמת , השתתף בקרבות ונפצע והמשיך בשירות צבאי בצה"ל.
מקור וקרדיט :
מרגלית שלאין .  אחד מן ה"צאן " : בן ציון בלושטיין , פרטיזן ולוחם , הוצאה עצמית, 2004


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…