דלג לתוכן הראשי

באסם מעל הרפת , מסע ההישרדות של אסתר רוטר, בת 11 בתקופת השואה



בקיץ 1942 נשלחו אלפי יהודים מהעיירה למחנה השמדה בלז'ץ ונרצחו. אסתר והוריה נכנסו למסתור עם שכניהם.
שתים עשרה נפשות בתוך התא הקטן, רועדים, פוחדים, חסרי אונים. מבחוץ נשמעו היריות והצעקות. פתאום שמענו קולות. שני שוטרים אוקראינים הסתובבו במרתף ופרצו אל התאים השונים בזה אחר זה. הם הלכו והתקרבו אל מקום מחבואנו. קולותיהם נשמעו קרובים. הם הגיעו עד לדלת התא בו ישבנו ודפקו חזק בדלת. שתקנו וישבנו דוממים כאבנים, כי ראינו מולנו את הסוף ממנו ניסינו להימלט. ואז אחד מהאוקראינים אמר לחברו: "אין כאן איש. חבל על המאמץ", והלכו. ניצלנו. (ע' 23)

בני המשפחה נותרו במחבוא ושרדו סריקה נוספת, הפעם של גרמנים. כשנדמו הצעקות וקולות הירי עלתה המשפחה מהמחבוא לדירתה. בתושיה רבה שרדו אסתר והוריה אקציה נוספת – במסתור, בבריחה ומול קני רוביהם של האוקראינים, איש-איש בנפרד – ושבו הביתה. בעת זו כבר היתה עירם טורקה ריקה מיהודים כמעט לחלוטין.
אמא הלכה ממכר למכר בחיפוש אחר מחסה לשלושתנו, ואם לא לשלושתנו, לפחות לשניים מאתנו או משפחה שתסכים להחביא אותי. אמי הכינה לכל אחד מאתנו תרמיל עם הדברים ההכרחיים. היא גם תפרה שלושה שקיקים לכל אחד מאתנו ושם שמנו את מעט הכסף שנותר לנו, אבל לא מצאה אף אחד שיסכים לקבל אותנו.
יום אחד הגיע גוי, ממכריה של אמי, ואמר להורי שהוא מכיר משפחה שמוכנה לקחת יהודי אחד. אבי אמר לי: "עליך להישאר בחיים. ראית והבנת כל מה שקרה: משפחתנו הושמדה כבר כמעט כולה. מישהו מוכרח להישאר ולחיות. שיספר מה שקרה." הוא ישב אתי ושינן לי את הכתובות של הדודים שלי בארץ ישראל. (ע' 39)

משפחת האיכרים קומרניצקי הסכימה לקלוט את אסתר למרות סכנת החיים שבכך לכל בני המשפחה. לימים קיבלו אחדים מבני המשפחה המסתירה את אות חסידי אומות העולם.
ביקשתי מאמא שתיתן לי תמונה שלה. היתה תמונה אחת שרציתי במיוחד לקבל ממנה. אמא נראתה בה אלגנטית מאד, עטופה בפרווה לבנה, יפה מאד, אצילה ועדינה גם יחד. כשאבא ראה אותי מחזיקה את התמונה, מיד אמר שאסור לי לקחת אותה: "אם מישהו יגלה שאת מחזיקה בתמונה הזו, זה עלול לסכן אותך וגם את המשפחה המצילה אותך." אמא הסכימה אתו ואני נאלצתי להיפרד מהתמונה.
אבא העלה אותי על העגלה, עטף אותי היטב בשמיכה, אמר לי: "ככה, שלא יהיה לך קר". לא היה זמן לפרידות ארוכות. אבא הביט לי בעיניים, אמר "הצליחי, ילדתי" והלך. (ע' 41)
הוריה של אסתר נכלאו בגטו סמבור בסוף 1942.
לא מהמוות דאגתי אלא מכך שלא איהרג יחד עם הורי. השנה היתה 1943. הגרמנים הגבירו את החיפושים. המשפחה חיפשה דרך להחזיר אותי להורי בגטו. אני זוכרת את שאלתם, האם אני מוכנה ורוצה לחזור להורי בגטו. ידעתי והבנתי את הסכנה, אך הגעגועים להורים, אחרי תקופה של קרוב לשנה, הכריעו. פחדתי למות לבדי והעדפתי שהמוות יבוא כשאני יחד עם הורי.
כל ההכנות הושלמו. הלבישו אותי בבגדים של כפריה אוקראינית, מטפחת כיסתה את שערותי ואת פני, והועברתי לביתו של הגיס של מצילתי, שהיה אמור להעביר אותי לגטו. באותו לילה נודע שהגטו חוסל.
האכזבה שלי היתה אז בעיקר מכך שלא אצליח להתאחד עם הורי. לא חשבתי, ולא הבנתי שהמשמעות של חיסול הגטו פירושה הירצחם של הורי. ניסיתי לנחם את עצמי ולקוות שהורי יצליחו לברוח. אני חזרתי לבית מצילי והורי, מוטיולולה, נרצחו ביער שליד סמבור.
            ***
בבית היה מסוכן מדי. העבירו אותי לאסם שמעל לרפת. החליפו לי כל הזמן את מקומות המחבוא. הוחבאתי בתוך שדה פולים גבוה, בתוך ערימות חציר בשדה, בחורשות שבסביבה, ביער שמדרום לבית, ביער שממזרח לבית.
בוקר אחד פולוניה [המסתירה] זרזה אותי לצאת את הרפת אבל כעבור דקה חזרה מבחוץ והורתה לי להסתתר מתחת לתנור כי גרמני מתקרב לבית. גרמני ואוקראיני נכנסו לרפת והתחילו לחפש. ככל הנראה אחת מקרובות המשפחה הלשינה. אחרי שהם עזבו הוברחתי מהר אל היער וטוב שכך, כי הגרמני והאוקראיני חזרו מהר, הפעם – לחדר. היה קר וירד גשם ואני מסתתרת ביער הפתוח ומפחדת. מפחדת מהגרמני ומהאוקראיני, מפחדת מחזירי הבר ומהחיות האחרות שהסתובבו ביער, מפחדת להישאר לבד בלילה. הפחד הזה רדף אותי שנים.
בני המשפחה חפרו בור ברפת שישמש לי מחבוא. פעמים רבות שהיתי בתוך הבור הזה, כאשר האפשרות להתחבא בסביבה או בחורשה ירדה מהפרק. הבור היה קטן, צר וטחוב. מעט קש שימש לי מצע והתכסיתי בשק. הכינים כבשו את שערותי והעכברים הסתובבו חופשי. לא תמיד יכולתי להתאפק וצרחתי מרוב פחד. זה היה ללא ספק מבחן קשה בשביל הגויים שנתנו לי מחסה והם איימו עלי שאם לא אתאפק, יזרקו אותי החוצה. אף פעם לא עשו זאת.
ברוכים יהיו.
(ע' 53-51; מירה קני-פז (עורכת), רק הילדות אינה מזדקנת, ע' 155-154)

באביב 1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום. אסתר שבה לטורקה, שם קלטו אותה בני משפחת ברונר ששרדו בשואה. אסתר חזרה לדבר יידיש, שפה שאותה הדחיקה בשנות המסתור. היא הועברה לבית יתומים יהודיים בביילסקו שבפולין ומשם עברה לגרמניה עם בני משפחת ברונר. היא הגיעה למחנה העקורים פרנוואלד, שם החלה ללמוד עברית בבית הספר "תרבות", ובאפריל 1946 הצטרפה לקבוצת ילדים של עליית הנוער.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…