דלג לתוכן הראשי

שלום יורן , בן 15 , נער פרטיזן




ב-1939, כשפולין נכבשה בידי הנאצים, היה שלום יורן  (אז: סלים שניצר) נער בן 14. יורן, שנולד בווארשה, התגורר עם משפחתו בעיירה הסמוכה רציונז. יחד עם משפחתו ברח לכיוון מזרח, בואכה השטחים שסופחו לברית המועצות. העיירה קורניץ, בה התיישבו, נכללה בשטח שנכבש על ידי הגרמנים ב-1941. יום לפני יום כיפור של שנת 1942 ניתנה הוראה לחסל את הקהילה היהודית שם, שמנתה כאלף יהודים. רובם ככולם, בהם הוריו של יורן, ונרצחו.
מעטים, בהם יורן ואחיו הגדול מושיו, הצליחו לשרוד. השניים הסתתרו באסם של איכר, ונמלטו לאחר מכן אל היער. "לפני הפרידה מאמא שלי, היא אמרה לי: 'לך להילחם... נסו להציל את עצמכם, לנקום את המוות שלנו, לספר לעולם מה קרה'. אלו הדברים שהנחו אותי דרך התקופה השחורה ההיא, נתנו לי כוח להילחם", סיפר לימים.
יורן, אחיו וחבורה נוספת של גברים ניסו להצטרף לפרטיזנים ביער, אך בשל יהדותם והעובדה שלא היו חמושים, נתקלו בסירוב. בסוף הסכים מפקד של יחידת פרטיזנים מקומית לשלוח אותם למשימת ניסיון: להסתנן לקורניץ, לנסר את עמודי הטלפון ולשרוף את בית החרושת לקתות רובים. מידע מודיעיני שהתקבל מאחד הכפריים באזור סיפק את המיקום המדויק של המוצבים וסידורי השמירה במפעל.
שלום וחבריו קיבלו רימון ורובה. החבורה, שמנתה 12 לוחמים לא מאומנים, יצאה למשימה בלתי אפשרית: לגבור על שוטרים וחיילים גרמנים ששמרו על המפעל. הם צעדו לאזור בלילה, עד שנפתחה לעברם אש. שלום וארבעה נוספים יצאו לדרך. יעקב, חברו של שלום, השתלט על אחד השומרים, בשעה שיתר חבריו הציתו את בית החרושת. במהומה שהשתררה במקום – שכללה יריות רובים, אש מקלעים ופצצות תאורה – הם הצליחו להימלט ליער.
בלילה הבא אחד מהם יצא לכפר כדי לבקש אוכל. כשחזר, סיפר לחברים כי אנשי הכפרים סברו שמאות פרטיזנים השתתפו במתקפה על המפעל. מבחינת שלום, היתה זו ראשית הנקמה ברוצחי משפחתו.
בהמשך, הוא היה פרטיזן ביערות בבלארוס, נלחם בגרמנים ובמשתפים הפעולה עמם, וניהל מלחמת גרילה נגד הצבא הגרמני, שכללה מארבים לשיירות, ופיצוץ גשרים, מסילות ברזל ורכבות גרמניות.

"היו פעמים שלא אכלתי במשך שלושה, ארבעה או חמישה ימים. אבל זה היה בסדר. כשאתה צעיר אתה יכול לעשות דברים כאלה, כשאין ברירה. אבל כשאין מים – זה באמת קשה", סיפר לימים. "היתה פעם שהייתי כל כך צמא ולא היו מים ביערות. בסוף מצאנו בית ליד היער וראיתי שם חזירים שותים מים. כרעתי ברך והתחלתי לשתות איתם, כי לא יכולתי לחכות עוד 20 שניות כדי לקבל מים נקיים. שתיתי את המים המלוכלכים", סיפר.
ב-1946 עלה לארץ ישראל בזהות בדויה של חייל בריטי. בארץ הוא שינה את שמו לשם העברי שלום יורן, והתגייס לשרות האוויר, ממנו התפתח חיל האוויר. בשבע שנותיו שם הוא נשלח ללמוד תיקון מטוסים באוקלוהומה בארה"ב – ובכך סלל את דרכו לקריירה בתחום.ב-1955 הצטרף לתעשיה האווירית ועבד שם 22 שנה בתפקידים בכירים, ובכללם סמנכ”ל בכיר והמנהל הראשון של חטיבת בדק מטוסים.
ב-1979 עבר עם משפחתו לארה"ב, שם היה יו"ר ושותף של חברת מטוסים מסחריים. לצד זאת, הוא היה אחד ממייסדי מוזיאון המורשת היהודית בניו יורק ועסק בפעילות פילנטרופית: בין היתר, הקים קרן מלגות באוניברסיטת תל אביב לסטודנטים שחקרו את השואה.
ב-1996 יצא לאור באנגלית ספר זכרונותיו. ב-2003 הוא תורגם לעברית בשם “הקורא תיגר". בין היתר, תורגם הספר גם לסינית. יורן, שהתגורר בברוקלין, נקבר בישראל. הוא הותיר אחריו את אשתו, הפסלת ורדה יורן, שתי בנות ושני נכדים.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…